רבות מעבודותיו של יובל נאור מתייחסות למפגש שבין טבע, תרבות וטכנולוגיה, תוך התבססות על פעולות של ניכוס, גניבה, מניפולציה וקולאז'. מתוך העיסוק הזה, מתחברות שלוש עבודות פלסטיות עם יצירת וידאו חדשה, ודרך חפצים ופרטים יומיומיים הן מרכיבות יחד תחושה של חלל פנים ביתי.
נאור עוסק באופן שבו טכנולוגיה מוצגת כהתחלה חדשה, כמו היתה מנותקת מכל מה שקדם לה. הוא מבקש להתבונן בה דווקא כחלק מרצף תרבותי של דימויים, הרגלים, תשוקות והבטחות, ולסמן בתוכו את המדע הבדיוני כטריגר לפיתוח של טכנולוגיות עכשוויות: את האופן שבו רעיון בדיוני מעורר רצון לממש אותו, וכיצד דימוי של עתיד אפשרי נעשה כיוון לפעולה בהווה. במובן הזה, גם למה שאנחנו תופסים כחדש יש עבר בדמיון.
בעבודה נורה, כבל ממשי ממשיך אל תוך דימוי מצולם. מכונת הזמן היא שעון שמחוגיו נעים לאחור. בזבוב על הקיר מופיעה הכלאה דיגיטלית של זבוב ורחפן על קיר לבן. הזבוב מודפס בגודל של זבוב אמיתי, והצופה נדרש להתקרב לעבודה כדי לגלות את פרטי ההכלאה. בעבודת הווידאו מופיע נתב (ראוטר) שמונח על שידה, כשנורותיו ממשיכות להבהב, והוא נשאר בניסיון מתמשך ליצור חיבור.
המפגש בין העבודות מכניס את הדמיון הטכנולוגי אל הסביבה הביתית, אל הדברים שכבר התרגלנו לחיות
לצדם. נאור בודק כיצד פנטזיות על העתיד נטמעות בחיי היומיום, ואיך התבוננות מחודשת במוכר יכולה לעורר
שוב את ההבטחות, את חוסר היכולת לממש אותן, את המשיכה לטכנולוגיה ואת אי־הנוחות שמתגלה כאשר
החלקים החבויים שבה הופכים לגלויים.
