אני עובד עם עיתונים. לא בגלל מה שכתוב בהם, ולא בגלל שהם בחינם – אלא בגלל מה שהם עושים. העיתון הוא החומר היומיומי ביותר שיש: הוא מגיע, נקרא, נזרק, ומחר יגיע עוד אחד בדיוק כמוהו. הוא השגרה עצמה, מודפסת. בעבודות שלי אני משנה לו את התפקיד. במקום לקרוא ולהשליך, אני חותך, צובע ובונה. הכותרות הופכות לרקע, התמונות הופכות לטקסטורה, והמילים – שנכתבו כדי להיקרא פעם אחת ולהישכח – נשארות. מצטברות. הופכות לשכבה.
התערוכה נעה בין שני צירים.
הציר הראשון עוסק בשחיקה של הזהות מול הצפת המידע. דמויות ללא פנים, פנים שנמחקות לתוך הטקסט, גוף שנבלע ברקע. אנחנו חושבים שאנחנו חושבים. מרגישים שאנחנו מרגישים. מאמינים שאנחנו בוחרים. אבל אותו עיתון בבוקר, אותה גלילה בטלפון, אותה דרך לעבודה – פעולות שחוזרות על עצמן עד שהתודעה לומדת לבצע אותן בלי לשאול. עם הזמן, ההרגל הופך לזהות.
