מעבר לגן

יצירתה של פארידה גולבהר נובעת ממאגר של זיכרונות: אישיים, תרבותיים וחושיים. ציורי הפרחים שלה אינם תיאור בוטני גרידא, אלא הדהוד של ילדות רחוקה, של גנים שופעי צבע וריח ושל תרבות חזותית עשירה שספגה בבית ילדותה. מפגש מקרי עם תצלום של גן פורח הצית מחדש את הדימוי הפנימי, והפך לנקודת מוצא למסע ציורי הנע בין עבר להווה, בין תרבות לתרבות.
בציוריה מתלכדים שני עולמות. התרבות הפרסית על מאפייניה: האורנמנטיקה המדויקת, הדקורטיביות הסבלנית והמסורת העיטורית רבת־הפרטים, והנוף הישראלי עם אורו הבהיר, הפראיות והמרחב הפתוח. המפגש ביניהם אינו מעורר מחלוקת, אלא טבעי; הוא מתהווה כשכבה על גבי שכבה, כמרקם חי של זיכרונות, צבעים ותנועות מכחול.

השפעות האימפרסיוניזם ניכרות בטיפול באור ובצבע, בהבזקי הרגע ובפירוק הצורה לכתמים חופשיים. לצד זאת נוכחת משיכה אל המופשט האקספרסיבי – תנועה גופנית, קצבית, כמעט מחזורית – שבו הפרח חדל להיות חפץ מזוהה והופך לאנרגיה המתפשטת על פני הבד. במארג הציורי הסבוך ניתן לזהות זיקה למרחבים האינטנסיביים של Jackson Pollock, אך אצל גולבהר התנועה אינה מחווה הרואית גרידא; היא נושאת בתוכה זיכרון של מלאכה נשית, עמלנית, מחזורית. המחזוריות ביצירתה מאזכרת עבודות יד מסורתיות – רקמה, אריגה, שזירה – שבהן חזרתיות וסבלנות בונות דימוי שלם מתוך יחידות קטנות. כך גם ציורי הפרחים: הם מצטברים לכדי מארג מופשט, שגבולותיו מיטשטשים בין טבע לדקורציה, בין גוף לנוף, בין אינטימיות למרחב פתוח.

התערוכה מזמינה את הצופה לשוטט בגן שאינו רק מקום מוחשי, אלא טריטוריה נפשית. זהו גן של זיכרון והגירה, של שורשים והשתרשות-מחדש. בין שכבות הצבע והמחוות החופשיות מתגלה סיפור של זהות מרובדת; מסע מתמשך בין תרבות פרסית עשירה לבין מציאות ישראלית עכשווית. מסע שבו הפרח הוא גם סמל, גם זיכרון וגם שפה ציורית חיה ונושמת.