מחוץ לפסוק

ההיסטוריה המקראית נכתבה על ידי גברים: מנצחים ושליטים. בין דפי התנ"ך מהדהדים תרועות קרב, מהלכי מלכוּת ובריתות עולם. אך בתוך הצללים של הנרטיבים הגדולים הללו טמונות הדמויות ששינו את ההיסטוריה בפועל: נשים שהיו בצמתי ההכרעה הגורליים ביותר, שעיצבו מהלכים פוליטיים, שהצילו בתים וממלכות או שגופן וגורלן שימשו דלק למפעל ההיסטורי. ובכל זאת, שמן של רובן המכריע לא הוזכר. במפעל הזיכרון המקראי, נשים אלו הופשטו מזהותן והפכו לחסרות שם. הן נדחקו אל השוליים וקולן הושתק במכוּון. האזכור המצומצם שלהן בטקסט לא נועד להכיר בפועלן, אלא לשרת מטרה אחרת: הן הוזכרו אך ורק כדי להעצים סיפור של אחר, כדי לפאר גבר גיבור או כדי לשמש כלי משחק ומראה להחלטותיהם של גברים. הן היו הרקע הכואב שעליו נכתבה ההיסטוריה, במקום להיות ההיסטוריה עצמה.

תערוכה זו מבקשת לפרוע את השטר המוסרי וההיסטורי הזה. היא מסרבת להסיט את המבט. היא מפרקת את מנגנון ההשתקה האוצרותי ומציבה את "הנשים השקופות" במרכז הבמה, לא כהערת שוליים המשרתת נרטיב זר, אלא כציר מרכזי, פועם, ריבוני וכואב. המפגש האמנותי בתערוכה פועל בשני ערוצים משלימים, המייצרים מתח חומרי ורגשי עז:

פיסול ברונזה: נוכחות, משקל ושם. כל אחת מהנשים זוכה כאן לגילום מוחשי ובלתי ניתן להכחשה. הברונזה, חומר כבד, נוקשה ונצחי, מעניקה לנשים הללו את מה שנשדד ממסורת הדורות: משקל פיזי שאי אפשר להתעלם ממנו בחלל, קיום יצוק שלא ניתן עוד למחוק ושם החרוט בחומר. הפסל מחזיר להן את הזהות שנלקחה מהן כדי להאדיר אחרים.

ציור מופשט: הד וסערה רגשית. לצד כל פסל, מופיע ציור מופשט (או סדרת ציורים) המהווה הד רגשי לסיפורה הייחודי של האישה. במקום שבו המילים המקראיות צמצמו, החסירו וטשטשו את גודל הזוהר או גודל הזוועה, הציור המופשט פורץ פנימה. הוא אינו מאייר את הסיפור באופן דידקטי, אלא לוכד את התדר הרגשי שלו, את האש הבוערת, את האפר, את הדם או את המבט שהתאבן. מאשת נח ואשת איוב שנותרו שקופות באפר ובסערה למרות היותן אימהות השושלת, דרך הגר שנתנה שם לאל בזמן שבני אדם גזלו את שמה ועד לפילגש בגבעה ובת יפתח, שגופן וחייהן הוקרבו ככלי משחק פוליטי ודתי. התערוכה חובטת בבטן הרכה שלנו.

התערוכה איננה מיצב היסטורי, אלא כתב אישום אמנותי נגד מחיקת זהות. היצירות המוצגות מאלצות את הצופה להביט בפער הבלתי נתפס שבין עוצמת השפעתן של נשים אלו לבין השקיפוּת המוחלטת שנכפתה עליהן. העבודות מעוררות את השאלה המהדהדת: את שמן של אילו נשים משנות-היסטוריה אנו ממשיכים למחוק גם היום?