פרץ העבודות הנוכחי של גבריאלה סייקביץ החל כמעט באקראי: ללא הכנה, ללא סקיצות וללא תכנון מוקדם. בתחילה היו אלה משפטים בודדים, טעונים ומקוטעים כמו "תחילת התהליך", "שמש בגבעון דום", "שימֵני כחותם על ליבך" או "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים". אלו תורגמו למעין רישום אוטומטי או זרם תודעה. הם נכתבו ללא סדר על גבי גיליונות נייר בגדלים שונים, פורקו ממשמעות לשונית והפכו למחווה חזותית. המילים לא תפקדו עוד כטקסט, אלא כעקבות של מחשבה, חלום או דמיון. לדברי סייקביץ, "היה רגע שבו […] הרגשתי שהיד שלי משוטטת על הנייר. […] התוצאה הרגישה לי הרמונית ושלמה. כמו תפילה, כמו התקדשות, כמו תחושה חדשה שיש בה גם פליאה וגם גילוי, גם פחד וגם התרוממות רוח". מתוך אותו רגע התפתחה שפת עבודה אינטואיטיבית, הנשענת על תנועה חופשית של היד ועל ויתור חלקי על שליטה מוּדעת.
העבודות בתערוכה הנוכחית נבחרו מתוך שפע שנוצר בארבע השנים האחרונות. תקופה שבה היצירה היום-יומית הפכה למעשה קיומי כמעט של פעולה קדחתנית של רישום, מחיקה, כתיבה, הדבקה וצבירה. הניסיון לארגן את העבודות באופן כרונולוגי או נושאי נדמה כמעט בלתי אפשרי, שכן הן נעות בין דימוי לטקסט ובין התפרצות רגשית להתבוננות מדיטטיבית. אם בכל זאת מבקשים סדר כלשהו, אפשר להצביע על תת-קבוצות של עבודות: אלה שיש בהן כיתוב; אלה המזכירות ציורי ילדים וכוללות דימויים של בית, שמש, עץ; אלה הכוללות הדבקות של פיסות נייר ובד. כגוף עבודה שלם עולים מתוכן הדהודים של מסע החיים, ביוגרפיה מורכבת, זיכרונות ילדות, תובנות, מצוקות וסודות. כך נוצרות שכבות של תודעה שבין אם הן גלויות ובין אם הן מוצפנות, הן יוצרות מרחב אמנותי מרתק.
