שמונים ומשהו

משהו בציורים של אלישע בנוביץ' מעלה על הדעת מרחבים עצומים. לא בהכרח שמיים, אלא נקודת תצפית שממנה הנוף הוא כבר לא נוף במובן המוכר. מלמעלה הדברים מתמזגים: קו האופק מיטשטש, ההפרדה בין הרקיע לקרקע נעשית פחות ברורה והמרחב נהפך למשהו אחר, ספק מופשט, ספק נופי לחלוטין. וכך נוצרת תחושת תעופה, המקום שבו נפגשים המיקרו והמקרו, שבו הפרט והשלם הם אחד.

בתערוכה זו ממשיך בנוביץ' בקו המאפיין את ציוריו מהשנים האחרונות, אך משהו בו השתנה. הפַּלֵטָה הצטמצמה: הצבעים, שבעבר היו עשירים ומגוונים, נעשו מרוכזים יותר, אפרפרים, כחולים כהים, כמעט שחורים. זה לא ויתור על צבע; זה עיבוי שלו, ריכוז. ההפשטה נהפכה עמוקה יותר. כאילו אחרי שנים של ציור, הוא מגיע לתובנה שדי בפחות כדי להגיד את מה שצריך להיאמר. הציורים נבנים ממשיכות מכחול המייצרות מִקצב ותנועה. יש בהם אלמנטים פוינטיליסטיים המרטיטים את המשטח ומאלצים את העין להרכיב את התמונה שוב ושוב. אין כאן שלווה סטטית; יש רטט פנימי, נשימה. המרחב זז בעדינות.

לצד הציורים על בד מוצגות עבודות נייר בפסטלים ובעפרונות שנוצרו במיוחד לתערוכה. כאן המבט שונה: לעיתים ניתן להבחין בקווי מתאר של מרחב עירוני, רמזים לדמויות, משהו מהיר וחושי יותר. אם הציורים הגדולים הם תצפית מלמעלה, הרי שהעבודות על נייר הן חזרה למטה, למקום שבו החיים מתרחשים: ברחוב, בתנועה, בין אנשים.

כותרת התערוכה, שמונים ומשהו, היא מחויכת, אבל גם רצינית לחלוטין. בנוביץ' חגג את יום הולדתו השמונים וחמישה לאחרונה, אך מה שמתגלה כאן הוא לא סיכום, זו המשכיות. המשכיות של מבט שלא מפסיק לחפש, של יד שממשיכה לעבוד, של אמן המעמיק פנימה אל החומר שלו במקום להתרחב החוצה. אין כאן הצהרות גדולות. יש ציור. יש מרחב שנפתח המזמין את העין לעוף ולחזור, לראות מלמעלה ומקרוב, להרגיש את המקצב של הצבע ואת המרחב הציורי. זו עבודה של מי שיודע מה הוא עושה, ולא כי הכל ברור, אלא משום שהוא שולט מספיק בשפה שלו כדי לתת לה להוביל.