אוצר: רון ברטוש

תום פימה | המניקור הוא הדרך הכי זולה שמצאת כדי לא לתת לאפלה לבלוע אותך

תום פימה (נ. 1996) היא ציירת, בוגרת האקדמיה לאמנות בברצלונה (BAA) ובעלת תואר ראשון מהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. יצירתה מתאפיינת במבט קרוב ואינטימי שמתעניין בנוכחות נשית.

שפת הציור שלה נובעת ממסורת ריאליסטית ואקדמית המדגישה יושרה חזותית ומיומנות, תוך שילוב בין דיוק ומשמעת לבין רגעי ברבורה (Bravura) – משיכות מכחול בטוחות אך חופשיות בעלות נוכחות חומרית וכושר תיאורי. שפה זו אינה מפגן כח לשם עצמו, על אף איכויותיה הווירטואוזיות, אלא ביטוי לעניינה עמוק של האמנית במלאכת הציור עצמה. אצל פימה כמו גם בקרב חלק מן הדור הצעיר בשלל תחומים, תפיסת המיומנת היא ערך, והיא משקפת כמיהה מחודשת לקשר ישיר בין אדם, חומר ויצירה בעולם שהולך ונעשה דיגיטלי ואוטומטי, מתווך ונשלט באמצעות מסכים ובינה מלאכותית, ורווי, רווי דימויים.

ביצירתה של פימה זירת ההתרחשות היא בדרך כלל המרחב הביתי, לרוב חדר השינה או הסלון בדירתה; הזמן קרוב להווה – עכשיו, ליל אמש או לא מזמן; מקור התאורה נובע מתוך החדר עצמו, הוא מלאכותי, אחיד ולעתים אכזרי: כל הדמויות הן נשים צעירות בנות גילה של האמנית, הנמנות עם מעגל חברותיה וסביבתה הקרובה; מוקד הציור הוא ביחסי הגוף והטקסטיל: הגוף (המבט, התנוחה, העור החשוף) והבדים (התחרה, הקפלים, החוט האדום); הפעולות מינימליות, סבילות ורפויות (שכיבה, שריעה, הישענות, ישיבה), ונדמה כי הן נעדרות תכלית או נרטיב. כל אלה מוזגים לציוריה של פימה מבע רגשי בעל איכות חרישית אך מתוחה של השהיה, בהייה, התכנסות, תלישות או עיסוק זעיר, השרוי במעין היפנגוגיה (מצב התודעה בין ערות לשינה) או היפנופומפיה (מצב התודעה בין שינה לערות) כמצב קיומי עכשווי.

״המניקור הוא הדרך הכי זולה שמצאת כדי לא לתת לאפלה לבלוע אותך", תיארה מריה גאינסה (María Gainza) באחד הסיפורים הקצרים ב"עצב הראייה", ספרה העוסק בממד האסתטי דרך הרובד הביוגרפי והיחסים שבין התבוננות באמנות לבין החיים. המניקור הוא בו-זמנית קישוט, הנאה עצמית ופעולה אסתטית יומיומית זעירה; אך הוא גם מחווה של שליטה, דיוק וטיפוח עצמי שנעשית בתוך מציאות מאיימת ו"אפלה". "מצד אחד, בדרך כלל השיטה עובדת, משאירה אותך בהווה, מרוכזת בנתח זעיר של עצמך", נימקה הסופרת, כמי שמתארת את פעולת הציור להחזיק צורה, נוכחות ומשמעות באמצעות תשומת לב, וסיכמה: "די בבלבול קטן, בהרמה פשוטה של המברשת, כדי שמיד 

תלכי שבי אחר קסם החורבות". ובכן, יצירתה של תום פימה נפרשת בעת הזו מול קסם החורבות בין מברשת המניקור לבין מכחול הציור.

בעולם שבו דימויים נוצרים ונבלעים ברגע תום פימה יוצרת מתוך אמונה במשקלו הסגולי של הציור לייצר, דימוי, דמות ונוכחות. הנשים בציוריה אינן עושות דבר גדול, אך הן נוכחות, פשוט שם. וזו בדיוק משאלת הציור שלה, להצליח במה שאף דימוי אחר אינו יכול היום: להישאר.