'אל-חרופיון': אמני הכתב, מוזיאון אום אל-פחם לאמנות, עד 30 בספטמבר

'אל-חרופיון': אמני הכתבפריד אבו שקרה

אמן הכתב הערבי סובל מאמביוולנטיות בשל מיקומו החסר בהיררכיה של עולם האמנות מאז מהפכת האמנות המודרנית, שהתקבלה כמדד האמנותי המקובל והכמעט מוחלט. האמביוולנטיות הזאת מובילה לאי-ודאות שתוקפת אותנו בכל פעם שאנו מחפשים אחר אכסניה לציור או ליצירה האמנותית, בין שמדובר במוזיאון, באולם תצוגה, בקיר של בית או בכריכה של ספר. מה שמוסיף לבלבול הוא מין הערכה לא ברורה או מחוות כבוד ואף אהבה מעורפלת שמתעוררת מפעם לפעם, נעמדת ואומרת בקול רם שהכְּתב הוא אמנות אותנטית. האמירה הזאת מניעה את אמן הכתב וחלקים בקרב הקהל והממסד לראות בכתב ענף אמנותי אובד, שהֵדיו קוראים לנו מן העבר.

המִמסד האמנותי לא אִפשר לאמן הכתב ולאמן ה’חרופי' להתפתח, הוא לא השקיע משאבים בחקר יצירותיו או בחקר התפתחותו הרעיונית והמעשית. מתי בעשור האחרון ראינו תערוכה של אמן כתב? מתי בשלושים השנים האחרונות ראינו בארץ מוזיאון המציג יצירות של אמני כתב? חוסר תשומת לב מצד הממסד מוביל את האמן לתסכול ללא יכולת להעמיק ולפתח את כתב היד כנושא, כאסכולה וכמסר.

האמן מחפש אחר סגנון ושפה אשר יגיעו אל המתבונן ויהדקו את הקשר בינו לבין היצירה. אנו כבר התרגלנו לקבל את יצירות אמנות הכתב, על קוויהן ואותיותיהן הסבוכות. אמני הכתב גרמו לנו להתאהב בדרך שבה הם שולטים באותיות, וזאת בלי קשר לשאלה אם הטקסטים שלהם מובנים או לא. היצירתיות והשליטה של אמן הכתב בסגנונות הכתב ובאסכולות השונות מביאות את העין למצב של שכנוע ורוגע מול היצירה. האמן ה’חרופי' משתמש בכתב כאמצעי לביטוי הטקסטים שלו ולהעברת המסר למתבונן. הצלחת האמנים ה’חרופים' מתבטאת בכך שהם שולטים הן במתודות החזותיות והן במתודות הכתב הערבי. האדם אינו יכול להיות אמן יוצר אם אינו משקיע מאמץ להרחיב את השכלתו ולגלות בקיאות בשני התחומים.

אחד התחומים או החוסרים שמהם סובל הכתב הערבי הוא הֶעְדֵר מסלול ייחודי משלו בתולדות האמנות, כזה ששוחר אמנות הכתב היה עושה בו את דרכו למן צעדו הראשון, בעומדו על סף דלתו של המומחה, ועד הרגע שבו המתבונן ביצירתו משתהה על מנת להקשיב לסודות, למשמעויות ולרמזים הטמונים בקווי האותיות של היצירה. חסרה מערכת או אוטוריטה אשר ינחו את מסלולו של המתמחה דרך האימון וההתקדמות, ההקשבה והציות, הצעידה והחיקוי, הביצוע וההתמסרות ליצירה. מצד אחד, מערכת כזאת הייתה יכולה לסדר ולארגן את הקשר בין המורה לבין שוחר אמנות הכתב, בין המורה לבין המומחים עתירי הניסיון בתחום, ומצד אחר, היא הייתה יכולה להסדיר את היחסים בין מומחי הכתב לבין הממסד.