אן שׂימין שטרית: מלאכי

לצד דיוקנאות של צעירים המתגוררים באזור יריחו ומשתייכים לשוליים של נוער הגבעות, מוצבים תצלומים של נערים בדואים מהאזור וכן דיוקנאות של נערים החיים בהרי האטלס שבמרוקו. שטרית איננה מפרידה ביניהם באמצעות ציון שם או מיקום גאוגרפי. היא שוללת את פרטי הזיהוי המקובלים, שבאמצעותם אנחנו מייצרים סדר והיררכיה בעולם, ומקשה על הצופה לארגן את מושאי הצילום לקטגוריות מוכרות של לאום ושל זהות אתנית. אל מול היופי והרוך העולים מרבים מהדימויים, מתגנבת תחושת חוסר שקט ואי-נוחות.

נופי המדבר והטבע הפראי משלימים את תחביר העבודות בתערוכה. הם אינם משמשים רק כרקע לדמויות, אלא מהווים מרחב משמעותי שבו הזהות ותפיסת העולם של הנערים מתגבשות. מרחבי המדבר מאצילים על הדמויות מעטה של שורשיות ושייכות היסטורית. שם התערוכה, ״מלאכי״, מהדהד גם הוא את הקשר המקראי למקום. הוא מרמז על מלאך שומר ומגונן, אך גם מאזכר את נביא הזעם שספרו חותם את ספרי תרי עשר. הדואליות הזו מתקיימת בתערוכה כולה ומעניקה לה עוצמה פנימית ופיוטית.

ללא כותרת (מזרח ירושלים), 2023 הדפס כסף ג’לטין

אן שׂימין שטרית (ירושלים, נ. 1994) גדלה בין עולמות. כילדה במאה שערים, להורים חוזרים בתשובה ממוצא איראני ומרוקאי, היא חוותה מקרוב מתחים תרבותיים, דתיים וגזעיים. עזיבתה את בית משפחתה ואת מערכת החינוך החרדית בגיל ארבע עשרה, הובילה אותה לניווט מתמיד בין עולמות מנוגדים ולחיפוש אחר שפה שתבטא את הפערים שאליהם נחשפה. הזרות והשוני עוטפים אותה כעור שני.

במציאות שבה אנו נוהגים לזהות ולהצביע על האחר בפסקנות, שטרית מאתגרת את המוסכמות המעצבות את עולמינו ומציעה לנו מבט שונה. מבעד לעדשתה, כולם מתלבשים, אוכלים, מדברים את שפת המקום ופועלים על פי חוקיו שקובעים כי רק החזק שורד.