אבא, גרסת הבת, בית האמנים תל אביב, עד 28 בנובמבר

אני (בת 9): למה את כל הזמן מונחת בפינה, שקטה?

פרוטזה: כי אני נחה, הלכתי איתו רחוק…

אני: את כבדה?

פרוטזה: קצת. אבל כשהוא לובש אותי, אנחנו נהיים קלים יחד.

אני: הוא באמת קליל איתך… ראיתי אותו מטפס מדרגות כאילו הוא ילד.

פרוטזה: כן, הוא מתעקש להראות לך שהוא חזק.

אני: לפעמים אני מתביישת, אבל אז נזכרת – בלעדייך הוא לא היה רץ איתי בגינה. את לא הרגל שהייתה לו פעם, אבל את הגשר שמחבר אותו אלינו. החלק שלא נכנע.

מתוך דיאלוג עם פרוטזה, שכתבה תמי רמות בגיל 12

בתערוכה אבא, גרסת הבת חוזרת תמי רמות אל דמות אביה, אל הזיכרונות שנקשרו בו ואל החפצים והחומרים שהיו חלק מחייו. באמצעות ציור, רישום, פיסול, טקסט ווידאו היא עוסקת בגוף, בפגיעות שלו, בגבולותיו ובאפשרויות השינוי וההתרחבות שלו, וכן בזיכרון ובדרכים שבהן הוא נבנה ומשתנה.

אביה של רמות שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הספינה שבה שירת נפגעה מטיל גרמני, הוא שרד אך איבד את אחת מרגליו. מאז נעזר בפרוטזה והמשיך בחייו בחיוניות ובאופטימיות עיקשת. לימים סבל מבעיות לב, שייתכן שהיו קשורות להשפעותיה ארוכות הטווח של הקטיעה על מחזור הדם. במהלך אשפוזו בבית החולים התעקש להאזין למשחק של הפועל תל אביב, שהיה מאוהדיה המושבעים, וסירב לקבל טיפול רפואי עד לסיום המשחק. זמן קצר לאחר שנודע לו על הפסדה של קבוצתו, נפטר מקרע בשריר הלב. תמי מספרת שהוא נפטר משברון לב.

בעבודות הפְּלִיסֶה מקפלת רמות גיליון נייר אחד למבנה דמוי הרמוניקה. הקיפול החוזר משנה את ממדיו של הנייר ויוצר מקצב של קפלים, שבהם חלקים מן המשטח נגלים ואחרים מוסתרים. פעולה זו מהדהדת את אופיו של הזיכרון, שאינו נפרש לפנינו בשלמותו, אלא מתגלה בחלקים ובשכבות. הנייר שומר על רציפותו גם כאשר צורתו משתנה, והשלם מוסיף להתקיים גם כשחלקים ממנו נסתרים מן העין.

הג’ינס, בד עבודה תעשייתי חזק ועמיד, היה מזוהה עם אביה של רמות ושימש לו מעין עור שני. רמות מחברת טלאים של הבד באמצעות תפרים אדומים, בולטים ומוחצנים. פעולת ההטלאה, המזוהה בדרך כלל עם תיקון של קרע או בלאי, מקבלת כאן משמעות נוספת: התפרים אינם מסתירים את מקומות החיבור אלא מבליטים אותם, וכך נוצר שלם חדש שחלקיו נותרים גלויים.

הצבע האדום חוזר בעבודותיה של רמות בציורים גדולי ממדים ובעבודות בטכניקה מעורבת המשלבות רישום, קולאז', צילום ורקמה. צורות אורגניות המזכירות איברים פנימיים וכלי דם נעות בין דימוי מזוהה להפשטה. בשני חפצים שהודפסו בתלת־ממד מקבל הלב נוכחות פיסולית: האחד אדום ובעל מראה אנטומי, ואילו האחר לבן ועורקיו מסתעפים כזרועות המניפות גביע ניצחון.

גרב גדם מצמר, שעליה רקמה חברה קטועת רגל, תלויה מן התקרה כחפץ דמוי משקולת סנטימטרים ספורים מעל הרצפה. הגרב זהה לסוג הגרביים ששימשו את אביה של רמות, שסבל ממגעו הגס והמגרד של הצמר. צורתה מעוררת תחושה של כובד, אך תלייתה באוויר מעניקה לה קלילות מפתיעה.

בסדרת עבודות המבוססת על דימויים שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית מופיעות פרוטזות מדומיינות בעלות מראה עתידני. רמות מוסיפה לדימויים רישום וכתיבה בכתב ידה. כך נפגשות האפשרויות שמציעה הטכנולוגיה עם התערבותה האישית של האמנית, ודימויי הפרוטזות נעשים מצע לדמיון ולפרשנות.

בעבודת וידאו נראה חוף ים בשחור-לבן. באופק מסתמנת צללית של ספינה, ועל החול נמשכות עקבות של כף רגל אחת. הגלים מתקרבים אל החוף ונסוגים ממנו בלולאה אין-סופית, בעוד הדימוי נותר קבוע. על גבי התמונה מופיעה בכתב יד אדום שיחה בין רמות לאביה.

הזיכרון בתערוכה הוא תהליך מתמשך של היזכרות ודמיון מחדש. לאורך השנים שבה רמות אל דמות אביה ואל חוויות ילדותה, ובחנה אותן מתוך נקודות מבט משתנות. החיוניות והאופטימיות שאפיינו אותו מתקיימות בזיכרונה לצד ההכרה בהשלכותיה הגופניות והנפשיות המתמשכות של פציעתו. בטקסטים שבהם היא פונה אליו ישירות, זיכרונות העבר נפגשים עם המציאות העכשווית, וסיפורו האישי חורג מן המרחב המשפחתי. כך נמשכת השיחה עם האב גם שנים לאחר מותו.

עריכת לשון: ד"ר עמית קמה