עדות מאוזנת, מקום לאמנות, עד 16 באוקטובר

דיוקנאות נשים במנח אופקי הם חלק ממסורת ציורית מבוססת בתולדות האמנות. השיח הפמיניסטי הביקורתי שהתפתח במהלך שנות השישים של המאה העשרים ראה במסורת זו ביטוי לשלטון גברי וכוחני המנציח את יחסי הכוחות שבין הגבר-האמן-הצופה לבין האישה הפסיבית, הנצפית.
האמניות אמירה זיאן, מאי דעאס, נירוואנה דבאח, נסרין אבו בכר, סופי אבו שקרה, סמאח שחאדה, פאטמה שנאן, ראידה אדון ורזאן שאמי פועלות מתוך שוליות כפולה הן כמיעוט מגדרי בתוך החברה הערבית הפטריארכלית והן כמיעוט לאומי בישראל. באמצעות גופן הן מבטאות מנעד רגשי מורכב הנובע ממצבן האישי והקולקטיבי במרחב החברתי-תרבותי, הפלסטיני-ישראלי.
בעוד שבשנות השמונים אמנים פלסטיניים גברים ייצגו את הגוף הנשי כמטאפורה לדמות האם-האהובה-המולדת, האמניות בתערוכה מציבות את גופן שלהן במרכז הפריים, במנח אופקי. בכך, הן מבצעות מהלך כפול: ראשית הן הופכות את המבט הגברי ומסיטות אותו ממיקומו המקורי בתולדות האמנות כך שהאישה הנצפית היא גם האמנית הצופה – פעולה שאינה מאפשרת צמצום או רדוקציה של הייצוג הנשי לכדי אובייקט פסיבי. שנית, הן מערערות על המוסכמות החברתיות וקוראות תיגר על מערך הדרישות והציפיות מנשים, בפרט בחברה פטריארכלית.
העבודות בתערוכה עוסקות בפוליטיקה של זהויות, באי-שוויון מגדרי ובכפייה של נורמות חברתיות שמרניות. האמניות מנכסות את המבט הגברי ומייצרות לעצמן נראות משמעותית במרחב הציבורי. התמקמותן במרכז היצירות היא תביעה לעצמאות, לזכותן על גופן, התנגדות להדרת נשים וקריאה לשינוי מערך הכוחות המסורתי. מנח השכיבה יוצר לכאורה אשליה של חוסר אונים, על סף הביטול העצמי. אך למעשה זו פעולה אמנותית אקטיבית: הן מנהלות "קרב מבטים" ביקורתי ומתריס כנגד "המאסטרים" של תולדות האמנות וכנגד המבט הקולוניאליסטי-אימפריאליסטי מבלי להישיר מבט אל הצופה, וזאת בניגוד לאסטרטגיות פמיניסטיות של שנות השישים והשבעים.

בספרו דרכי הראיה (Ways of Seeing) בחן המבקר והמסאי ג’ון ברגר את מבנה המבט המגדרי ומצא שגברים מתבוננים בנשים בעוד שנשים לומדות למַשטֵר את עצמן בהתאם למבט החיצוני. כשני עשורים מאוחר יותר תבעה הפסיכואנליטיקאית והאמנית ברכה ליכטנברג את המונח "המבט המטריקסיאלי" – מבט שחורג מהדיכוטומיה של צופה ואובייקט ומאפשר חיבור רגשי בין עבר להווה, בין פנים לחוץ. דרך המפגש עם

היצירה, הצופה מתעלה מעבר לרגשותיו האישיים, מהדהד את הטראומה של האחר והופך את מעשה האמנות לעדות.
ריבוי העדויות הוויזואליות בתערוכה חושף את המציאות כפי שהאמניות חוות אותה. באמצעות קולות מגוונים ומדיומים שונים, הן יוצרות בקיעים בנרטיב ההגמוני. במרחב החדש שהן מציעות, הפנים הופך לחוץ והצופים נשאבים פנימה – לא רק כמתבוננים אלא כמשתתפים אקטיביים במעשה ההתבוננות.

*התערוכה הוצגה לראשונה בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה בטבעון, והפקת הקטלוג הנלווה לתערוכה התאפשרה הודות לעמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל.