בין קפלי הזיכרון, מוזיאון אום אל-פחם לאמנות, עד 30 בספטמבר

בין קפלי הזיכרון
על עבודותיה של נגה שביט

האמנות והאגדה כרוכות זו בזו מאז ומעולם. שתיהן מבקשות להעניק צורה למה שאינו ניתן להסבר מלא: פחד, זיכרון, תשוקה, כאב ותקווה. בעבודותיה של נגה שביט האגדה אינה רק מקור השראה, אלא מרחב פעולה חי. היא מאפשרת לאמנית לגעת במציאות דרך הדמיון, ולנסח באמצעות דימויים חזותיים חוויות אישיות וקולקטיביות שקשה לבטא במילים.

עבודותיה של שביט נעות בין צילום, ציור ופעולות חומריות של חריטה, פציעה ושיבוש. הצילום משמש עבורה נקודת מוצא בלבד. היא מתערבת בו, חורצת את פני השטח שלו, חושפת את שכבותיו ומעניקה לו ממד גופני כמעט. פעולות אלה יוצרות תחושה שהזיכרון עצמו נרשם בחומר, כאילו העבודה נושאת על גופה את עקבות הזמן והחוויה.

היער, הזאב, האדום והדמות הנשית החוזרת בעבודותיה פועלים כסמלים טעונים. הם לקוחים לכאורה מעולם המעשייה, אך הופכים לשפה מורכבת של התבוננות בנפש האדם. במרכזם ניצבת דמותה של כיפה אדומה – לא כילדה מתוך סיפור ילדים, אלא כדמות מטפורית הנושאת עמה זיכרונות, טראומות ופחדים. היא מהלכת ביער שהוא בעת ובעונה אחת מקום ממשי ונפשי, זירת סכנה ומרחב של גילוי עצמי.

האדום, הצבע הדומיננטי בעבודות רבות, ממלא תפקיד כפול. הוא צבע החיים והאהבה, אך גם צבע הדם, הפצע והאזהרה. באמצעותו יוצרת שביט מתח מתמיד בין יופי לאיום, בין משיכה לדחייה, בין כמיהה לפחד. כך הופך הצבע לשחקן מרכזי במערך המשמעויות של היצירה.

בעבודות אלה המיתוס אינו משמש מפלט מן המציאות אלא כלי להתמודדות עמה. האגדה מאפשרת לאמנית לנסח מחדש חוויות של אובדן, חרדה וזיכרון, ולהעניק להן צורה חזותית. הדימויים שהיא יוצרת אינם מציעים פתרון או סיפור סגור; הם פותחים מרחב שבו הצופה מוזמן לפגוש את זיכרונותיו, פחדיו וחלומותיו שלו.

העולם שמשרטטת שביט הוא עולם של ניגודים: גן עדן וגיהינום, פגיעוּת וכוח, הרס והתחדשות. מתוך המתח בין הקטבים הללו צומחת שפה אמנותית אישית, שבה הפצע אינו רק עדות לכאב אלא גם פתח להתבוננות, להבנה ולשינוי. עבודותיה מזמינות אותנו להתעכב על המקומות שבהם המציאות והאגדה נפגשות, ולבחון כיצד הדמיון מאפשר לנו להתמודד עם מה שנדמה לעיתים בלתי ניתן לשאתו.

אוצר: פריד אבו שקרה