במקום לייצר דימויים בודדים, צ׳רניאק בונה מסגרות גנרטיביות – מערכות הפועלות בהתאם להוראות האמן, אך מחדשות את עצמן בלעדיו. מתוך כך עולות השאלות: מתי מסתיימת פעולת האמנות האנושית ומתחילה פעולת המחשב? מי בעצם היוצר בעבודת האמנות? עד כמה האמן שולט בתוצאה, ועד כמה הוא מוותר על השליטה לטובת מערכת הפועלת באופן אוטונומי בתוך הגבולות שהגדיר? הסדרות הקודמות של צ’רניאק הוציאו מהמחשב בכל פעם פלט אחד (הדפס), אך עבודה זו – שפותחה במיוחד עבור מוזיאון תל אביב לאמנות – מציגה, באמצעות אנימציה מקודדת בתוכנה, מעין סדרות חשבוניות משתנות הנוצרות לפי היגיון פנימי, ובהן עשרות "סצנות" שונות. התוצאה היא מעברים של דימויים ושילובים שכמעט לעולם לא יחזרו על עצמם.
צ’רניאק הוא בעל רקע במתמטיקה והחל את דרכו בעולם התכנות, ואולי משום כך שדה האמנות שבו הוא פועל מתייחס לחשיבה מערכתית כוללת ואסתטיקה מינימליסטית, הממקמות אותו בתוך שושלת היסטורית הכוללת את הקומפוזיציות הנוקשות של פיט מונדריאן, את המינימליזם של סול לוויט ואת אמנות המחשב המוקדמת של שנות השבעים של ורה מולנאר, תוך שילוב האמנות הביומורפית הסוריאליסטית מבוססת הכללים. יצירתו משקפת ומהדהדת תמורה רחבה יותר באמנות, שבה המשמעות אינה טמונה בצורה הסופית, אלא בלוגיקה, בשונוּת ובאינסופיות הפוטנציאלית של המערכת.
