Dormant

דוֹמֵם־חַיָה
שרון גלזברג
תערוכת יחיד

יחסי חומרמילה, חייםֹ־מוות, הם היחסים הפועלים בעבודות שלפנינו. זהו מופע של סירוב לחלוקה הדיכוטומית שהמילים משני צידי המקף מייצגות. כך גם שם התערוכה, דומם־חיה:
"שאפילו בדומם שהוא עפר והאבנים וכיוצא בהם הוא מוכרח שיהיה בהם חיות רוחניות מזל […]" כך כתוב בספר "עץ חיים" לר' חיים ויטאל (ל"ט; ג').

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה נעשו מיחויים של מצבות יהודיות, רגע לפני שנמחקו סופית. "מיחוי" — טכניקה המכונה גם "פרוטאז' – (Frottage) " הוא העתקה של טקסטורה או מרקם, שבאמצעותה ניתן לחשוף, למשל, כתב שחרוט על אבן, שהפך לסמוי במהלך הזמן; האבן נושאת עליה עקבות של חיים. האות הטבועה בחומר היא תמיד, ובהכרח, אות-חיים.

המשפט הפותח את "ספר יצירה" מצהיר כי שלושים ושתיים דרכי הבריאה הן עשר הספירות ועשרים ושתים אותיות השפה העברית. האות קודמת למילה. היא ראשית הבריאה, היא אקט של בריאה, אבל בריאה שעוד לא הושלמה, בריאה על-סף. אות היא רגע-בזמן, רגע לפני החתימה, חתימת המילה, שהיא חתימת המשמעות. בכוחה של המילה להפוך את החי לחתום וסגור, אטום ובלום. ואילו האות פתוחה לאפשרויות.

גם החומר, ה"דומם", אינו חסר חיים; יש בו חיים במצב דינמי של בריאה. פסלי האבן בתערוכה נושאים בתוכם בעלי חיים — סוס, ציפור — לא כצורות גמורות, אלא כישויות הנסתרות עדיין בתוך החומר, מבקשות להיוולד או להיקבר. האבן אינה מכריעה אם היא קבר או רחם; מה שקודם ללידה ומה שאחרי המוות מסתתרים בתוך החומר, והחומר, לכן, הוא תמיד בהיריון, נושא אותם, צופן בקרבו חיים, צופן סוד. כך גם הַפֶּסֶל: לעולם אינו נגלה לעין במלואו, תמיד נגלה ונסתר, כמו החיים עצמם.

בעבודות אחרות מופיע מיחוי של הגוף: אישה משתטחת על קברים, מחלצת אותות חיים מן האבן אל גופה. שום דבר פחות מזה לא ישכנע אותה. הידע החקוק באבן נחקק בגופה. כך היא מצמצמת את הפער (בין חיים ומוות, בין חומר ומילה). הבריאה מתרחשת באפלה, בחושך-על-פני-תהום. זה הרגע שאחרי התהום, הרגע שלפני הסדר הגדול של העולם, שלפני קווי המתאר הברורים, המתעתעים — השם, המילה. לפני החיים ואחרי המוות, "מוכרח שיהיה בהם חיות".

חיות היא תנועה, היא מבקשת חלל פתוח שבו אפשר לנוע. הבקשה הנוכחת במכלול העבודות היא להישאר בחיים, כלומר, להשאיר מקום פתוח לספק, פתוח לשינוי, כמו אות — מרחב של אפשרויות.