אתי גדיש דה לנגה מלקטת ומחברת יחד פיסות המהדהדות את בית ילדותה בערד ומפיחה בהן חיים חדשים. רצועות עץ ופיסות רקמת גובלן נפגשות בפעולות של איחוי, שזירה, מארג ועטיפה, ויוצרות גופים המזכירים צמחים, קונכיות ותרמילי פירות. הגובלן, זכר למלאכת היד שבה עסקה אמה, נושא עמו את מבטה של הילדה על ידיה החרוצות. אך אתי לא עושה בו שימוש נוסטלגי המשיב חזרה את העבר, אלא כבסיס לפעולה של ניכוס מחדש.
הניגוד בין המונוכרומטיות של העץ לבין הצבעוניות העזה של הגובלן מהדהד את הפער בין המדבר שבחוץ לבין הבית שהתגבשו בו צבעים, טקסטורות, מלאכת יד וזיכרונות. הגובלן הכניס אל הבית טבע מדומיין ופסטורלי, כמעט הפוך מן המדבר החשוף. תחת ידיה של אתי הוא יוצא מן ההקשר הביתי והקישוטי והופך לחומר טרנספורמטיבי, מופשט ועכשווי. היא אינה מבקשת להיפטר מן הקיטש של הגובלן, אלא לעבוד מתוכו: לפרק את הדימוי הרומנטי ליחידות של צבע, חומר ופיקסלים, ולחברן מחדש למשהו שכבר אינו נוף.
בתהליך העבודה נפגשים שני עולמות חומריים וטכנולוגיים: העץ הטבעי שעובר טיפול תעשייתי והגובלן שמגיע מהספֵֶרה הביתית כמלאכת יד עמלנית וקישוטית. העץ נע מן הגוש אל הקליפה, הגובלן מן המשטח אל המקטע, ושניהם נעים בין
הדו־ממד אל התלת־ממד כשהם מתקפלים, מתפתלים, נערמים והופכים למשטחים, נפחים וחללים. בתוך הקולאז' המחבר בין עץ ובד שוכנות יחד האסתטיקה של האם והאסתטיקה של הבת, כשהנוף הפסטורלי והרומנטי עובר תרגום מופשט, נקי ו"מדברי" יותר.
פיסות החומר הן גם יחידות הזיכרון של התערוכה. דבר אינו חוזר בשלמותו: לא הבית, לא הנוף, לא הרקמה ולא דמות האם. הזיכרון מתקיים דווקא דרך החלקי והמקוטע, דרך מה שנותר ומה שניתן לחבר מחדש. הגעגוע אינו משחזר את העבר, אלא נבנה מחדש באמצעות פירוק והרכבה.
תודה מיוחדת מהאמנית לְירי דה לנגה, על התמיכה והייעוץ
