חיה חיה

אילו היה עורנו שקוף, ניתן היה לראות את כל הגידים, השרירים, כלי הדם, השלד, רגשות אולי. אמר מישהו: "אילו היו בני האדם שקופים, הייתה הרבה יותר חמלה בעולם". קעקועים, צלקות, קמטים, פתולוגיות שונות בעור מספרות את סיפור חיי. ואני מערבבת לי סוגי שמנים ומשחות כדי למשוח את גופי ולהחזירו כמה שנים אחורה, להזכיר לו את היותו רענן ובוהק וחלק ואחיד. אך נכדותיי מזכירות לי מדי פעם שזה לא יחזור כשהן מנסות להפריד את עורי מגופי במשיכות קטנות ומשעשעות.

ניצה גנוסר, מעבר לעור (יוני, 2023)

אלף מראות יש בסטודיו: כל פסל או ציור מכיל בתוכו פנים אחרות של העולם, של האמנית. בסטודיו מצלמת גנוסר פסלים שיצרה במהלך השנים, יצורים מיתולוגיים דמיוניים, מעכלת אותם שוב ומציבה אותם בתוך סדרת הציורים חיה-חיה. כשהם הופכים גדולי ממדים, גדולים מגוף הצופה, הם קמים לתחייה. כמו אוּרוֹבּוֹרוֹס, הנחש שאוכל את זנבו במהלך של עיכול מתמיד והעלאת גירה אין-סופית, גנוסר מציבה מראה מול מראה ובאמצעות ציוריה פותחת את החלל הנראה כחלל פנימי, המבוך שאיננו רואים.

גנוסר מלקטת ואוספת מידע מהסביבה המוכרת לה – שאולי היא לא סביבה כלל, אלא היבטים בעצמי הזולגים אל החוץ בדמות פסלים, בדמות סביבת העבודה – עד שהיא מוצאת את הפנים שבפנים. בהיפוך בין תלת-ממד לדו-ממד ובהענקת מרקם חדש ליום-יומי הסובב אותה, גם החללים שהם דימוי של חלל חיצוני מגלים את פנימיותם. הפסל שהופך לחיה; האמנית שהופכת לחיה, הסוקרת את סביבת המחייה שלה; המזגן בתקרה שהופך לעכביש. הציורים הופכים למחילות והפסלים עוטים על עצמם עור חדש. כאשר מפסלת ניצה יצורים דמיוניים שיש בהם איש ואישה וחיה ואדמה ואש, הם נותרים גוף אטום שעורו אחיד, מבריק. העור מגן עליהם מפני החוץ, היצורים אטומים למעבר חומרים. כאשר היא מציירת אותם מחדש, היא פותחת נקבוביות בעורם. בציור הופך הפסל לפוחלץ. גנוסר טומנת בו תכונת שקיפות, חספוס, זיכרון של בשר, פגם, קשקשים ופצע. עורם החדש פורם את הגוף האטום ופותח אותו כעין חלל: מה יש בתוכו? מה יש בתוכה?