בתערוכה של לריסה מצ’אדה, הגוף, האדמה והזיכרון נעשים זירות של התנגדות ושל דמיון משחרר. באמצעות צילום, קולנוע, מיצב ופעולה קהילתית, היא יוצרת דימויים הנעים בין טקס לתיעוד, בין פיקציה להיפר-מציאות. עבודותיה מפנות את המבט אל קהילות ילידיות, להט"ביות ואפרו-ברזילאיות בברזיל, מערערות על מנגנוני ייצוג קולוניאליים ומציעות קריאה מחודשת של טריטוריה, זהות ושייכות כמרחבים חיים של נוכחות, חירות ושינוי חברתי ופוליטי.