בעבודות של חנה שוילי ניתן להבחין באהבתה לנוף הירושלמי. רישומיה נעים בין אקספרסיביות עוצמתית לעידון רך ובין חופש מוחלט לאיפוק ושליטה. כתמי הצבע המעטים נבלעים בתוך אפור ושחור דומיננטיים. היצירה כולה נמצאת בין מופשט לפיגורטיבי בתהליך מודע, מתמשך, ניסיוני ומרובד, המניב דימויים ייחודים של מקום ואירוע.
שוילי ממשיכה מסורת רישום ישראלית כמו של אנה טיכו ולאופולד קרקואר, אך ניכר שהיא ממשיכה בדרך משלה כשהיא מפרקת את הנוף האידילי ומטעינה אותו במתח, בזיכרון ובשבר. שווילי שולטת במגוון טכניקות של קו וכתם ומוסיפה לאלה מחיקה וכיסוי כחלק מהותי בבניית הקומפוזיציה. הדימוי הריאליסטי עובר עיבוד של טשטוש ומיסוּך ונראה אך במרומז מתוך ערפל. הנוף המתפוגג מותיר תחושה של אי ודאות. עבודותיה מתקרבות למופשט אוניברסלי תוך שמירה על המקומי כזיכרון עמום ללא תיאור מוחשי.
החוויה המתהווה מול האוסף בתערוכה נופי הזמן היא של רוח יצירתית הנמצאת בתהליך מתמיד של חקירה, חיפוש, העזה ושינוי. הצופה אינו רק "רואה" דימויים, הוא מוזמן לעצור ולבהות בנקודות זמן.
