אני רוצה תמיד כפיים, בית מזיא לתיאטרון, 20 בדצמ׳, 19:45

״את תולדות חיי, כחיי כל אדם, אפשר להתחיל מאלף זמנים וממאות מקומות״
(מאיר שלו, בביתו במדבר, 1998)

דיאלוג בימתי בין האישה שאני היום לילדה שהייתי בסרטוני הילדות, וביני לבין המבט שהיה מאחורי המצלמה – אבא שלי.

פעלולים פיזיים והשתטות חסרת רסן הוחלפו בעבודה יציבה, והצורך להיראות ולקבל הכרה לא נעלם, אלא רק שינה צורה.

שיחה אינטימית, מצחיקה וקונפליקטואלית על הדרך שבה המבט של האחר מעצב, דוחף ומעכב את מי שאנחנו הופכים להיות בעולם.

״האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו״
(שאול טשרניכובסקי)