מאה ועשרים רישומים בעקבות הילה וברנד בכר, מקום לאמנות, עד 5 בספטמבר

בעוד התצלום חותם את פעולת ההתבוננות, במקרה של נעם רשף הוא הופך לנקודת המוצא שלה. סדרת הרישומים צומחת מתוך תצלומיהם של הילה וברנד בכר. רשף שבה אל הדימוי המצולם, מתעכבת עליו ומעבירה אותו ממדיום הצילום אל מדיום הרישום; קו אחר קו, המבנים נרשמים מחדש — מן הדימוי הצילומי אל עקבת היד.

הילה וברנד בכר נמנים עם הדמויות המכוננות של הצילום הטיפולוגי החדש: סדרות של תצלומים, המצולמים באותו אופן ומוצבים זה לצד זה, כך שהמבט נע ביניהם ומתוך ההשוואה חושף את ייחודו של כל מבנה. במשך קרוב לחמישה עשורים תיעדו מגדלי מים, כבשנים, בתי כורים ומבנים תעשייתיים נוספים וביססו את החזרה והשיטתיות כעיקרון צורני ומתודולוגי כאחד. כך זכו מבנים פונקציונליים, שנועדו לשרת צורך בלבד, למעמד של "פסלים אנונימיים" — צורות בעלות נוכחות פיסולית, המזמינות מבט מחודש על המרחב הבנוי.

רשף שבה אל ארכיון דימויים היסטורי ויוצאת מתוכו אל פעולת רישום. מתוך ספרם של הילה וברנד בכר היא בוחרת מבנים מצולמים, ההופכים בזה אחר זה לרישומים. אצל הזוג בכר החזרתיות נוצרת מתוך סדרה של תצלומים, במקרה של רשף — היא מתגלמת בקו. המבנים אינם מתגבשים מקו מתאר אחד, אלא מתוך הצטברות עקבית של קווים עדינים וצפופים, שמהם הולך המבנה ומתבהר. כל קו שומר על עצמאותו, אך הצטברותם מאפשרת למבנה להופיע. גם כאן, המשמעות נוצרת מתוך החזרה — לא בריבוי הדימויים, אלא בזמן המצטבר של הרישום.

מאה ועשרים הרישומים נפרשים במערך סדור של שמונה שורות, הפרוש על פני הקיר כיחידה אחת. קנה המידה המצומצם יוצר אינטימיות, המזמינה את הצופה להתקרב אל כל רישום בנפרד ובה בעת להתרחק כדי לחוות את הסדרה כולה. התנועה בין המבט הקרוב למבט הכולל הופכת את ההתבוננות לחלק בלתי נפרד מן העבודה. ההצבה מדגישה את הסדר, הקצב והדיוק העומדים בבסיס הסדרה, ומאפשרת לכל דימוי להתקיים כיחידה עצמאית בתוך המכלול.

לצד הרישומים מוצג סרט המתעד את הילה וברנד בכר במהלך עבודתם בשנת 1987. בעוד שהתצלומים מציגים מבנים מבודדים ונקיים, הסרט חושף את הפעולות שקדמו להם: גיזום הצמחייה, ניקיון סביבת המבנה והקפדה בלתי מתפשרת על תנאי הצילום. נוכחותו בתערוכה מוסיפה רובד נוסף לקריאת הרישומים, וחושפת את מידת ההתערבות הנדרשת כדי לייצר דימוי הנדמה לעיתים טבעי ואובייקטיבי, כאילו היה מובן מאליו.

תערוכתה של נעם רשף איננה מבקשת לשחזר את עבודתם של הילה וברנד בכר ואף לא לפרש אותה מחדש. היא מציעה להמשיך אותה מתוך זמן אחר ובאמצעות פעולת רישום ידנית. הרישומים אינם מחליפים את התצלומים ואינם מסתפקים בהעברת הדימוי ממדיום אחד לאחר; הם פותחים אפשרות נוספת להתבונן בהם ובתוך כך מנסחים שפה חזותית שבה הקווים העדינים טווים מחדש את המבנה, עד שהוא שב ומתגלה מתוך הרישום עצמו.