בתערוכה נפרש דיאלוג בין-דורי בין רומואלדס רקאוסקאס לבתו, אגלֶה ראקאוסקַאיטֶה, ובין שתי תפיסות של טבע, זיכרון ושייכות. בסדרה פריחה (1984-1974), רומואלדס הופך את הפריחה העונתית למרחב לירי, כמעט אוטופי, שבו האדם והנוף חולקים מחזור של צמיחה והתחדשות. מנגד, אגלֶה בעבודתה גירוש מגן העדן (2023) מגיבה לעולם האורגני הזה באמצעות חומריות סינתטית: לבוש מסורתי נארג מחדש מפלסטיק ופולימרים, והמסורת נדמית בו-זמנית כמשומרת וכחנוקה.
המפגש בין האב לבת נע אפוא בין שני גני עדן: זה שנדמה כי התקיים פעם, וזה שההווה מנסה לשחזר באמצעים מלאכותיים. הפרחים, התלבושות והגוף הופכים לנשאים של זיכרון תרבותי, אך גם לעדות לשבר שבין אדם, מסורת וסביבה. המפגש בין שני הפרוייקטים נע בין תקווה פיוטית לחרדה אקולוגית ובין טבע חי לדימוי המבקש לקבע אותו. כך הופכת המולדת ממרחב נתון לזירה מעורערת של זיכרון ושבר שבה נבחנת האפשרות להמשיך להשתייך למקום גם כאשר החומר, הנוף והערכים שהצמיחו את השייכות הזו כבר השתנו.
