בתוך מציאות משתנה ובלתי צפויה, התערוכה "משהו להיאחז בו" מבקשת לעורר מחשבה מחודשת על מערכות יחסים ומתמקדת במחוות של קשר וקרבה בין אמנים. התערוכה מאפשרת להתוודע להבדלים בין התדמית הציבורית ובין החיים הפרטיים של שישה אמנים ואמניות שפעלו בשדה האמנות בישראל. באופן זה היא חושפת היבטים חדשים ומפתיעים בשפתם האמנותית.
באמצעות מכתבים, תצלומים, פנקסי סקיצות ויומנים אישיים התערוכה מתחקה אחר מערכות היחסים שעיצבו את פועלם של ששת היוצרים והיוצרות: הזוג הדוויג גרוסמן ורודי להמן, ילידי גרמניה, שהכירו בנעוריהם, הגיעו יחד ארצה ב־ 1933 וביקשו לייסד בה פעילות אמנותית מקומית; הזוג ציונה שמשי ויכין הירש, שנולדו בתל אביב בשנות ה־ 30 ויצירתם הרב־תחומית התהוותה במקביל לשגשוגה של האמנות בישראל; וכן האמנים מנשה קדישמן ויגאל תומרקין, שהיו תלמידיו של להמן בשנות ה־ 50, הושפעו ממנו כפסלים בתחילת דרכם וקיימו עמו דיאלוג מתמשך. קשרים אלו מבטאים שיח רעיוני, הפריה הדדית והשפעה בין־דורית.
חומרי הארכיון, שטרם הוצגו לקהל הרחב, מצביעים על יחסי הגומלין המורכבים בין אהבה ויצירה. הם גם חושפים פערים מרתקים בין מידת הדומיננטיות במערכות היחסים. מכלול החומרים מצביע על גילויים שונים של רגשות המזינים את היצירה האמנותית ומעצימים אותה. הצפייה בהם מזמינה בחינה מחודשת של גוף היצירה המוכר – למשל, באמצעות התוודעות לאופן שבו הירש תיעד את זוגתו בשנתה במשך עשורים, או לדרך שבה גרוסמן המשיכה לאייר את חיי הזוגיות שלה בקווים רכים ונאיביים גם בשנותיה המאוחרות.
האמנים המוצגים בתערוכה שאפו, כל אחד ואחת בדרכו.ה, לייסד, לבסס ולהפיץ יצירה מקומית, ויחד הטביעו חותם עמוק על שפת האמנות בישראל. פתיחתה של מגירת הארכיון היא פעולה אינטימית, כמוה כהסטה של וילון אל מרחב אישי ונסתר ביצירתם המשפיעה. ההתוודעות לאופן שבו אמנית תועדה בעקביות, או לפנטזיות רומנטיות של מי שנחשבה לדמות מאופקת ודידקטית, מאפשרת להתייחס אל האמנים כאל חלק מרשת של יחסים אנושיים. התבוננות בקשרים הייחודיים ביניהם מזמנת מעקב אחר החוטים הנמתחים בין פיסות חייהם. החשיפה לחומרים המוצגים מעוררת מחשבה על טבעה של ההיאחזות האנושית – מבחינה פיזית ורגשית כאחד.
