השכונות שמתחת לדשא, הגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון, עד 30 בדצמבר

מתחת למדשאות קו החוף של יפו-תל אביב מסתתרות שכונות — רחובות שהובילו פעם אל הנמל, סמטאות שירדו אל קו המים ונמחקו מן העין. בתערוכה חוזר הצייר שלמה הר פז אל עיר הולדתו, אל יפו שלפני 1948; אל שכונות החוף, ובהן מנשייה ואל־ראשיד, אל תחנת הרכבת ואל החזיתות שפנו אל הים. רישומים עמוסי פרטים בעט פיילוט וציורי אקריליק רחבי־יריעה משיבים קנה מידה, צבע ונוכחות למרחב שנדחק אל מתחת לפני הקרקע. הציורים מבוססים בחלקם על תצלומי ארכיון בשחור־לבן, אך אינם מבקשים לשחזר את העבר ההיסטורי, אלא לחבר בין דמיון, זיכרון ורגש ולברוא עבר מדומיין, טעון בסיפורים המהדהדים את המפגש האישי של שלמה עם הסמטאות והנמל שעיצבו את ילדותו.

הפרספקטיבה בציוריו של שלמה פועלת בכמה רבדים בו־זמנית. ברובד הגלוי היא מארגנת את המרחב — הרחובות, הבתים וחוף הים; אך ברבדים אחרים מאפשרת לחשוב על היחסים בין מקום, זמן וזיכרון, ובין הציבורי לאישי. מתוך הציורים יוצאים מספר צירים המפעילים את המתבונן בכיוונים שונים ולעיתים מנוגדים: ציר הזמן, הנע בין העבר להווה; ציר אנכי, שבין פני השטח הירוקים לבין שכבות השכונות שנהרסו ונקברו מתחת למדשאות פארק צ’ארלס קלור; וציר תודעתי ופוליטי, הנע בין מה שנוכח בנוף לבין מה שהודחק ממנו — דייגים, נהגי גמלים וסירות תפוזים. לצדם מתקיים מתח בין הריאליזם, המבוסס על הפרטים השאובים מהארכיונים ומהזיכרון, לבין הפנטסטי והחלומי, שבו דגי ענק מרחפים מעל קו הרקיע וגולגולות נסתרות תחת יסודות הבתים.

שלמה משתמש בציור ככלי חפירה והופך אותו לאתר ארכיאולוגי: לא כזה שחושף רק את מה שהיה, אלא כזה שמאפשר לאמן לפגוש מחדש את הילד שהיה. הקו והצבע נעשים אמצעים להחייאת העיר, ולהראות אותה דרך פריזמות שונות ומקבילות. במקום שבו המרחב הציבורי מספר סיפור אחד ומשתיק את עברו האלטרנטיבי, הציור מאפשר להשיב אליו נרטיבים שונים ושכבות נוספות של קיום.

התערוכה הופכת לפעולה של התנגדות לשכחה. השכונות אינן חוזרות כפי שהיו, אלא נבראות מחדש במרחב הציורי — כזיכרון, כדמיון וכמקום שלמרות הניסיון למחוק אותו ממשיך להתקיים מתחת לדשא.