בעבודות המוצגות בתערוכה, טליה קוץ-שמיר – אמנית ומטפלת באמנות – מנשימה את מעשה הרקמה כתיקון של הרס ואסון. באוקטובר 2023 איבדה קוץ-שמיר את אחיה, אשתו ושלושת ילדיהם, תושבי קיבוץ כפר-עזה. עבורה, הרקמה אינה רק מדיום אמנותי אלא "שליחת יד פנימה" אל מעמקי התהום, בניסיון למשש את צורתו ואת חומריותו.
העבודות נעות על ציר-זמן כואב בין אוקטובר 1973 לאוקטובר 2023 ועד ימינו. המצע לרקמה הוא רדי-מייד טעון: חולצת צבא, מפת שולחן וציפיות שנותרו בבית המשפחה שחרב. על גבי בדים אלה, הנושאים את זכר הגוף והבית, רוקמת קוץ-שמיר דימויים הנעים בין הפיגורטיבי לסמלי. כשהיא רקומה על חולצת צבא הפוכה, האחיינית רותם – המביטה בנו מתוך שדה של כלניות – היא ניסיון נואש להחיות קשר בין-דורי שנותק באלימות.
במרכז התערוכה עומד המתח בין העולם שלפני לעולם שאחרי. הבוץ, הזפת והמכתשים השחורים הפעורים בבדים, פולשים אל תוך הלבן והירוק האידיליים; אך גם בתוך השחור המטפס, קוץ-שמיר מציעה חוט של חסד: החסידה המלווה במעופה את הנשמות המרחפות, אוחזת במקורה חוט לבן. החוט לא רק תופר בבד, אלא מבקש לאחות את קרעי הנפש והזיכרון בטרם יאבדו לנצח.
