זמן מעבר, מוזיאון על התפר, עד 1 באוקטובר

עבודתה של לירי סנדל, שזו חשיפתה המוזיאלית הראשונה, עוסקת בשבריריות הבית, על היבטיו הנפשיים, הסמליים והפיזיים. ברובד האישי, מתייחסת העבודה לחוויית הפרידה מבית ההורים, מקום רווי זכרונות והיסטוריה משפחתית, והמעבר לסביבות אחרות, זמניות או קבועות יותר, הנושאות, אולי, הבטחה לבית חדש. על רקע המלחמה המתמשכת והתערערות תחושת היציבות, השייכות והביטחון, הפרידה מבית הילדות נטענת במשקל רגשי נוסף, גם כאשר היא נדמית חלק ממהלך טבעי ובלתי נמנע. במציאות של אובדן ממשי, טרגי, של בתים ומרקמי חיים, המלנכוליה השורה על המיצב מתעבה לכדי מועקה. מתוך הווייה זו מבקשת סנדל להתעכב על הרגע הדק של ההיפרדות — לא כהצהרה דרמטית, אלא כהתבוננות שקטה בפרטים הקטנים והגשמיים המרכיבים את הבית ואת רישומו. הדפסי הזכוכית — לוחות חלון פשוטים שנחרטו בלייזר — נושאים טביעות אינטימיות שנאספו לאורך זמן: מיטה סתורה, שקעים, ידית מבית ההורים, כיור מדירת המגורים הנוכחית, תכולת מגירה חשופה. הבית מוצג כאן כהמשכו של הגוף: הבית כגוף, והגוף כבית. דימויים כמו כיור ובטן, פתח ניקוז וטבור, מסמנים מימד נשי, התבגרותי, או אף ילדי-אמהי, וקושרים את העבודה ל femmes maisons-של אמניות דוגמת לואיז בורז׳ואה ופרנצ׳סקה וודמן. בה בעת, חריטת היומיומי בזכוכית, חומר יקר, חד־פעמי ושביר, מעניקה לפרטים הללו איכות איקונית, טקסית; אלמנטים חסרים — ידית ללא דלת, חלון מרחף — קוראים לצופה להשלים את המשמעות. הווידאו בתערוכה מתפקד כמיצג דומם — מעין תמונה חיה — המשרטט תיבת תהודה רגשית שאינה נשענת על פעולה אלא על הימצאות מתמשכת בחלל. הוא מצולם בחדר הילדות בבַּיִת בצפון הארץ וביער המקיף אותו, ועוקב אחר תהליך של מעבר, התרחקות ושינוי יחסים. הדימוי כמעט סטטי, אך הזמן נוכח דרך תנועות מינוריות — רוח, נשימה, פעימה — באופן המזמין שהייה ומבט קשוב. יצירתה של סנדל מתייחסת למסורות אמנותיות העוסקות בבית כמרחב של עקבות, עולם פנימי וגעגוע, ביניהן פסלי החללים הלימינאליים של רייצ׳ל ויטריד ועבודות הטקסטיל של דו־הו סו, שבהן מרחבים שקופים וארעיים מסמנים בית כקונסטרוקציה שהיא בו זמנית קונקרטית ומופשטת. הבית נתפס כאן כתבנית של זיכרון, והחומר השקוף, הספקטראלי, מהדהד חוויות של דבר שהיה, הצוברות הקשרים נוספים במיקומן בחלל המוזיאון, בעצמו פרגמנט אדריכלי, רוח רפאים של בית שאיננו עוד. באמצעות רגישות לפרטים הקטנים, לרווח שבין הדברים, לפואטיקה והפוליטיקה של החלל, יוצרת סנדל ב׳זמן מעבר׳ מרחב אסוציאטיבי, פרטי-קולקטיבי, שבו מתגלם הבית כמצב מתמשך של חיפוש, אובדן ובנייה מחדש. הפרויקט פותח במסגרת לימודים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים בהנחיית הילה בן ארי.