ציבי גבע // צל הרים כהרים, המשכן לאמנות עין חרוד, עד 27 במרץ 2027

ציבי גבעצל הרים כהריםאוצר: אבי לובין
23.10.26
הרשמה לאירוע הפתיחה 23.10

בימי המלחמה השנייה עם איראן, אחרי שאיבד את ביתו מפגיעת טיל ביוני 2025, נסע ציבי גבע עם משפחתו למקום מחסה. הם שכרו בית במושב נורית שלמרגלות הגלבוע והתמקמו בו. הגלבוע השתרע כצל גדול מרחוק, שקוע בעננים. באחד הערבים, ישב גבע במרפסת הבית והרהר במאונט אנאלוג (Maunt Analogue), ספרו הידוע של רנה דומאל, ובהר סנט ויקטואר, המתנשא בסדרת הציורים המכוננת של סזאן. על רקע הפיצוצים הרחוקים והבזקי האור מתוך החשיכה, הנוף שנגלה לו היה כציור הפנימי, כצל שתפס את מקום ההר, כדימוי של חרדה: צל הרים כהרים.זה החזיר את גבע לנופים המופשטים שהחל לצייר כבר בראשית שנות ה-2000. בציורים אלה הוא מצמצם את הנוף למערכת כמעט ראשונית של שחור, לבן וזהוב. השחור אינו רק צבעו של ההר או של הצל, הלבן אינו רק שמיים, והזהוב אינו בהכרח אור או אדמה; אלה חומרים ציוריים שמתקיימים זה לצד זה, נבלעים ומתנגשים. שפיכות הצבע, הנזילות והזליגות משבשות את גבולות הצורה ומשאירות על פני הציור עדות לפעולת הציור ולחומריות שלו. בתוך המרחב הזה מהדהדים גופי עבודה אחרים של גבע: כאפיות, בלטות, ציפורים ופרחים, דימויים שהוא חוזר אליהם שוב ושוב והופך מסמלים או אובייקטים מזוהים לסימנים ציוריים. הכאפיה, למשל, מופיעה כתבנית, כרשת או ככתם; הציפור והפרח נעים בין דימוי פיגורטיבי לסימן כמעט מופשט. גם בציורי ההרים גבע מערער את הגבול בין הדבר לבין הדימוי שלו. כך מצטיירת שפה שבה נוף, אובייקט וסימן מתחלפים זה בזה, הציור הופך למקום שבו דימויים של טבע, תרבות וזיכרון מתפרקים ונבנים מחדש באמצעות צבע, חומר ותנועה.ללא כותרת, 2008, אקריליק, שמן וצבע תעשייתי על בד, פוליפטיך, באדיבות האמן
"צל הרים כהרים" מתאר מצב שבו הצל מקבל את ממשותו של הדבר עצמו. אצל גבע ההבחנה בין הר לצל, בין דימוי לנוף ובין חומר למצע נעשית בלתי אפשרית: ההר מופיע כצל, והצל מקבל נוכחות של הר. במקום ההר מופיעה מסה שחורה, כתם, צל או חומר המכסה את הנוף. גם הלבן אינו בהכרח שמיים, ואין נקודת מבט טבעית שמאפשרת לקבוע מהו אובייקט ומהו רקע. במובן זה אנו רואים הר במקום שבו יש כתם, צבע, חומר. אלה לכאורה ציורי נוף, אך למעשה הם עוסקים בתנאים שמאפשרים לנו לראות משהו כ״נוף״ מלכתחילה — נוף שכבר עבר דרך דימויים, זיכרון, ציור, אידיאולוגיה ופוליטיקה.ההר אינו דימוי תמים. הוא נושא עמו היסטוריה של סימון גבולות, בעלות, התיישבות ושליטה, והנוף הוא אחת הזירות שבהן הפוליטי נעשה טבעי לכאורה. אצל גבע הטבעיות הזאת מתערערת. ההר אינו מופיע כעובדה גיאוגרפית יציבה אלא כדימוי טעון, כזה שהציור חושף את המנגנונים התרבותיים והפוליטיים שבאמצעותם אנו מזהים מקום, מסמנים אותו ותובעים אותו.