היש ישנו והאין איננו, מקום לאמנות, עד 5 בספטמבר

"היש ישנו והאין איננו." כך ניסח פרמנידס את אחת הטענות המכוננות של המחשבה המערבית: רק מה שקיים ניתן לחשיבה, ואילו האין חומק מכל תפיסה. אלא שהאמנות, פעם אחר פעם, מתעקשת לשכון דווקא במרחב החמקמק שבין שני הקטבים הללו. מאות שנים לאחר פרמנידס, ז’אק דרידה הציע לחשוב על מושג העקבה כעל מרחב שבו נוכחות והיעדר אינם מנוגדים אלא כרוכים זה בזה. העקבה אינה רק סימן שנותר מדבר שאיננו עוד, אלא האופן שבו מה שנעלם ממשיך לפעול בתוך החומר, הזיכרון והתודעה. היא שבה ומגלה כי ההיעדר איננו ריק; הוא מותיר אחריו סימנים, שאריות ועקבות, ולעיתים דווקא הם נושאים את עוצמתה הגדולה ביותר של הנוכחות.
נקודת המוצא של התערוכה היא עבודתו המכוננת של ריצ’רד לונג, קו שנוצר על ידי הליכה (1967). העבודה אינה מוצגת בתערוכה, אך היא מהדהדת אותה לכל אורכה. לונג לא יצר דימוי של גוף הולך, אלא הניח לגוף עצמו להיות כלי הרישום. ההליכה החוזרת על כר העשב הותירה קו — מחווה מינימלית, כמעט בלתי נראית — שהפכה למעשה האמנות. הגוף כבר איננו, אך פעולתו מוסיפה להתקיים. היצירה אינה תיעוד של תנועה, אלא עקבתה.
כל העבודות בתערוכה נולדות מתוך היגיון דומה. הן אינן מציגות את הגוף אלא את תוצאות מפגשו עם העולם. הגוף לוחץ, שוחק, מנשק, מסתובב, מוחק, נושף, מקרצף, הולך, מלפף או מצלם — ובאותו רגע עצמו גם נעלם. מה שנותר הוא החומר שנשא את הפעולה, המשטח שקלט אותה, האור שזכר אותה, או הזמן שנחרט בה. הפעולה חלפה, אך רישומה מוסיף להתקיים, כרוח רפאים חומרית. במובן זה מציעות העבודות קריאה מחודשת במשפטו של פרמנידס: אולי היש אינו רק הגוף הנוכח, אלא גם הסימן שהותיר אחריו; ואולי האין איננו היעלמות מוחלטת, אלא המרחב שבו הנוכחות משנה את צורתה והופכת לזיכרון חומרי.
עבודתה של חן כהן נולדת מתוך פעולה אינטימית ומתמשכת, שבה שני גופים משפשפים גוף שלישי באמצעות מטליות בד. המטליות, שספגו את עקבות העור, הזיעה והמגע, חדלות להיות כלי עבודה והופכות למצע היצירה. כאשר הן נתפרות ליריעה אחת בגודל גוף אדם, הן אינן מתארות גוף אלא נושאות את זיכרונו — מעין עור שני, עדות חומרית לפעולה שחלפה.
אצל נועה פרדו, פעולת הרישום מתרחשת בעת ובעונה אחת על הבד ומאחוריו. הקרצוף, המחיקה והחיכוך מטמיעים את הפחם בסיבי האריג, בעוד חלקיקיו מחלחלים דרך הבד ונרשמים על הקיר כצל בלתי מתוכנן. רק
עם הסרת העבודה מתגלה "רוח הרפאים" שלה — דימוי שאינו העבודה עצמה, אלא העקבות שהותירה במקום שבו שכנה.
סדרת העבודות של איילת ריזה נוצרת מתוך פעולה חוזרת של הטבעת נשיקות שפתיים בליפסטיק אדום. המחווה האינטימית, המזוהה עם אהבה, הופכת באמצעות החזרתיות למנגנון של שחיקה. מרחוק נדמות ההטבעות לפריחה אורגנית, אך מקרוב הן נחשפות כפה פעור, כפצע. המחווה הגופנית נטענת במשמעות פוליטית: כשם שסיסמאות המושמעות שוב ושוב מתרוקנות מתוכן, כך גם הנשיקה הופכת לעקבותיהם של פיתוי, אלימות והבטחה שאינה מתממשת.
בעבודת הווידאו של בצלאל בן־חיים הגוף מסמן את המרחב באמצעות סחרור. על גבעה בלב המדבר מסתובב האמן סביב עצמו, הולך ומאיץ עד לאובדן שיווי המשקל. המצלמה, שנועדה לתעד את העולם, מתעדת לבסוף את קריסת הגוף האוחז בה. הנוף נותר כשהיה, אך התנועה שנרשמה בו הופכת לעדות לרגע שבו הגוף חדל לשלוט במבטו.
אצל אורה בריל, פעולת הרישום מצטברת לכדי גוף אחד. עשרות רישומים על מחברות וספרים ישנים מתלכדים לספר אמן חי. בעבודת הווידאו רוח המחברות המחברות מדפדפות את עצמן, כאילו כוח בלתי נראה ממשיך להפעיל אותן. הגוף שיצר את הרישומים נעדר, אך קצב פעולתו מוסיף לפעום בין הדפים.
עבודותיה של הדס חסיד עוסקות ברגעים שבהם השליטה נסדקת. היריקות משחזרות שוב ושוב את פליטת הדיו הבלתי רצונית של העט — אותה תקלה זעירה המתרחשת כאשר היד נעצרת. פעולת השחזור הופכת את המקרי למחווה מכוונת. לצדן, הניגובים משמרים את ניירות הספיגה שנועדו לנקות את כלי העבודה והופכים את הפסולת לעדות לפעולה. בסדרת הספירלות והלולאות הגוף מקיף את הנייר התלוי בחלל, נע סביבו ומסמן אותו מכל עבר. הקו אינו רק רישום על מצע, אלא תיעוד של מסלול הגוף בחלל.
בסדרת המעגלים של תרצה אולמן הגוף עצמו הופך למחוג. בעמידה במרכז הדף ובתנועה סיבובית רצופה, המכחול הארוך מתווה מעגלים בדיו שחור. הסחרור החוזר מזכיר טקס או מחול, ובו הקו אינו מתאר תנועה אלא נולד מתוכה. המעגלים הם שאריתה של פעולה מדיטטיבית, מסע פנימי שנרשם על הנייר.
עבור חיה שפס-אבטליון, האור הוא החומר הנושא את עקבות התנועה. בחשיפות ארוכות ובתנועות גוף איטיות ומדויקות, המצלמה אינה מקפיאה את המציאות אלא רושמת את מסלול התנועה עצמה. האור חדל להיות אמצעי תאורה והופך לרישום, והצילום הופך לזיכרון של מחול שכבר הסתיים.
שתי עבודותיה של שובל קלושינר בוחנות כיצד הגוף נוכח דווקא דרך השינוי שהוא מחולל בחומר. אבן כנועה תחת נחיל אדם קפוא מתייחסת לגרם מדרגות היסטורי טעון, שנשחק במשך שנים מתנועתם החוזרת של אינספור גופים. ההיסטוריה אינה מיוצגת באמצעות דמות אנושית אלא באמצעות האבן עצמה, הנושאת את משקלם המצטבר של הנעדרים. בעבודה השנייה, שמיכת פוך, נדחסת שמיכת פוך במכבש דפוס עד שהיא מאבדת את נפחה והופכת למשטח דק — כמעין תשליל של גוף שנעלם. החום, המשקל והנשימה חדלים להתקיים, אך רישומם נותר טבוע בחומר.
עבודת הווידאו הדו־ערוצית של דפנה טל היא פרשנות חזותית לביטוי "לזרות חול בעיניים" — מטבע לשון חוצה שפות המתאר פעולה מכוונת של הטעיה ושיבוש האמת. העבודה מצולמת סימולטנית משתי נקודות מבט שונות, בתיעוד ישיר וללא מניפולציה. הטחת החול אל עבר עדשת המצלמה הופכת ממעשה התקפי למחווה פרפורמטיבית המייצרת צורות משתנות ומופשטות. צורות אלו שובות את העין, אך בה בעת מצטברת שכבת חול ההולכת ומכסה את שדה הראייה של המצלמה — ומכאן גם את זה של הצופה.
עמליה רובין מציגה עבודה המורכבת משני משטחי בד, המשמשים כמעין במה לכפות רגליה, המציירות באמצעות צבע אקרילי את חמשת מנחי הבלט הבסיסיים. הגוף שהתבגר והתרחק מיכולותיו הקודמות מבקש להנכיח מחדש תנועה שהייתה שגורה בו והפכה לזיכרון חי, אך הולך ומתעמעם.
ברכה גיא מציגה אובייקט מרחף, דמוי ענן שחור, העשוי מחוט פלדה שזור ומלופף ומפרגמנטים של טקסטיל. הסבך והתנועה הגלומים באובייקט מנכיחים את פעולת האצבעות השבות ומלפפות, ואת אנרגיית היד המכופפת שוב ושוב את חוט הפלדה.
עבודתה קטנת הממדים של אלחנדרה אוקרט היא משטח צבע בגוון ירוק עז, המכונה בעברית "ירוק דשא". הטקטיליות המחוספסת שלו נוצרת מתוך עבודת אצבעות אינטנסיבית ופיזיות נוכחת. העבודה נשענת על ספרה של אווה הופמן, זרה בין המילים, שבו היא מתארת כיצד מילים הנרכשות בשפת האם נושאות עמן מטען חושי. כך, למשל, המילה césped ("דשא" בספרדית) אינה רק מסמנת מושג, אלא מעוררת ריח, טעם, מרקם וזיכרונות גופניים.
העבודות בתערוכה הן הד לפעולות שהתרחשו בעבר, חוללו את הדימוי או עיצבו את האובייקט, אך אינן נוכחות עוד במצב הצבירה התצוגתי שלהן בחלל הגלריה. מוצגים בהן שרידיהן החומריים בלבד. דווקא משום כך הגוף הנעדר נעשה לנוכחות המרכזית בתערוכה: הוא אינו מופיע לעין, אך ממשיך לפעול באמצעות הסימנים שהותיר אחריו. במובן זה מציעה התערוכה היפוך לפרדוקס של פרמנידס. ההיעדר אינו שולל את היש; הוא מעניק לו אחת מצורותיו העמוקות והמורכבות ביותר. העבודות אינן מבקשות להשיב את הגוף שאיננו, אלא להצביע על האופן שבו הוא ממשיך להתקיים — דרך החומר, הזמן והעקבה.