בין השמשות, Musrara School of Art, до 23 декабря

בארץ מבוא השמש, שירה של דליה רביקוביץ (1936 – 2005), שומעת הדוברת על ארץ רחוקה ונכספת, ויוצאת לאודיסאה נשית לעברה. בשיר, שפורסם לראשונה ב־1955 וכונס בספר ביכוריה אהבת תפוח הזהב (1959), הארץ, שנמצאת במערב, במקום שבו השמש נעלמת מן העין, מקבלת ממדים מיתיים: מלכים, זהב, ארגמן, כיסא מלכות. היא מגיעה עם ההבטחה הגדולה מכולן, "שלום עד עולם", אלא שזו מתגלה כמשאלת לב נכזבת, אגדה שהופכת לבדיה. הפסוק מספר מלכים ב', המופיע כמוטו של השיר, המתאר את האכזריות שבה פועל המלך יאשיהו נגד הפולחן האלילי – השבתת סוסי השמש ושרפת מרכבות המלכים – מזהיר מפני הפער הטרגי שבין פנטזיה למימוש, ובין היופי, הקסם וההבטחה לשלום ותקווה לבין מציאות של אלימות, פגיעות, חורבן והרס.

חיבור זה, בין הפלגה לעבר מחוזות אגדיים ואוטופיים לבין התפכחות לנוכח קיום כואב ללא מפלט, הוא נקודת המוצא של התערוכה המציגה מעבודותיהם של נלי אגסי, רותי אגסי ומשה רואס. "בין השמשות" הוא פרק הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, שקיים לגביו ספק הלכתי אם הוא שייך ליום או ללילה. כותרת התערוכה והעבודות הכלולות בה מצביעות על אזור הדמדומים שבין המיתוס ללוגוס ובין הערגה לאובדן האמון. הן יוצרות פואטיקה מלאת תשוקה של דימויים חזותיים, חומריים ולשוניים, המתאפיינים במוטיבים אסטרונומיים של אור ושמש, בגיאוגרפיות ממשיות ומומצאות ובמסעות אמיתיים ופנטסטיים בזמן ובמרחב.

רותי אגסי (נ' 1949) עובדת עם הנגטיב הצילומי כמו היה בד ציור, שמתוכו היא חוקרת ומעלה את מסת האובייקט. בתצלומיה האור הצהוב חודר מבעד לעצים, מבעד לחלונות, משבש את גבולות הדברים, חושף ומסתיר בה בעת. המקום והזמן אינם ברורים, היא מערבבת את המוכר עם האקזוטי, ואת הפְּנים עם החוץ. התצלומים מעלים זיכרונות של מסעות, של ביתיות היסטורית, של תיעוד ובדיון, והיציאה אל מרחבי השוטטות וההתבוננות היא חזרה פנימה אל הנפש והתודעה.

נלי אגסי (נ. 1973) יצרה עבודת ניאון, בה נמתחת המילה Promise, הבטחה, לכדי קו אופק שאורו לבן. זהו נוף שהוא גוף מושגי קר, מרוחק ולא מזמין. הכמיהה הופכת למעין סימון אדריכלי של הקיר עליו היא תלויה, סימון אשר מנכיח את המילה, את פרשנותה ואת מופעיה בעולם. אגסי יוצרת דיאלוג בין הדימוי החזותי לטקסטואלי והופכת אותו למרחב פעולה. העבודה מציגה עמדה של אירוניה והתנגדות אל מול הפער שבין הכוחות המניעים את התודעה האנושית – החיפוש, ההבטחה והאמונה – לבין המציאות עצמה.

אצל משה רואס (נ. 1981), הכמיהה אל מחוזות מיתיים חוברת להתבוננות אל עמקי מקורות התרבות וחיבורם לטבע. עץ, מתכת, אבן, טקסטיל וזכוכית יוצרים מערכות הנמצאות על סף אובדן שיווי משקל, בנקודת החיבור בין שמיים וארץ, בין אינסופיות היקום להצמדות לאדמה: חומרים כבדים מורמים מן הקרקע, קווים דקים נמתחים בחלל, וצורות שנראות לעיתים כצמחים, כלי מדידה או מכשירי מלאכה, אלמנטים קוסמיים, או כלי מלחמה. ההתמצאות הפיזית והנפשית מקבלת ביצירותיו גוף חומרי – אורגני ותוצר מלאכה בעת ובעונה אחת – אשר נושא עימו יופי ואלימות.