גג

במיצב גג נעם רשף נמצאת במרדף אחר גבולות וחוקרת את השאלה איך אפשר לגעת בגבול: גבול של חומר, של צורה ושל רעיון. מהם גבולות הקיבולת של החומר, כלומר היכולת שלו להימתח כמעט עד לקצה יכולתו? כיצד, מתי ובאיזה תנאים החומר בכל זאת שומר על קשר או על זיכרון למקור? הצורה מבוססת על רכיבים המוצבים בחלל באופן הדורש את בנייתו מחדש. הרעיון הוא לדחוף דברים כמעט עד הקצה. עד הגבול.

רשף מושפעת רבות מאדריכלות, בדגש על אסתטיקה של גגות. ברבות מעבודותיה היא עוסקת בצורתה ובמבניהּ של העיר. היא חוזרת לבקר שוב ושוב את הנושא בכל פעם באופן אחר. היא מעבירה רשמים וחומרים מפרויקט לפרויקט ובכל העברה נותנת להם פרשנות חדשה בעיבוד אין-סופי של שכבות עבודה הנבנות זו על גבי זו, מיצירה ליצירה, כאשר בכל מבנה וקונסטלציה הן חושפות אלמנט חדש.

פעולת היצירה של רשף חושפת שאלה בתוך השאלה: מה המשמעות של לגעת בגבול, כשבעצם הגבול מובנה בכל נקודה ונקודה ולכאורה הגבולות הם בכל? רשף מייצרת עוד ועוד גבולות ותיחומים, בין אם בבניית גג חדש בתוך מבנה קיים ובין אם ברשת הקווים החדים שבתוך ההדפסים והגבולות הנוצרים ביניהם. החומר נמתח אל הקצה, קצה החלל, קצה המשקל, קצה האיזון. רשף בודקת את גבולות החומר באמצעות מבנים שבמפתיע עומדים ביציבות. הניירות מטופלים באמצעות הדפס ותחריט וגם כאן נמתחים הגבולות באמצעות טכניקה ייחודית, המשתמשת בלחץ של מספר לוחות במקביל. גם הם לא אמורים לכאורה לעמוד בלחץ, אך נשארים שלמים בסוף התהליך. רשף בוחנת את הגבולות של החומר והגבולות של עצמה בתוואי בלתי פוסק, הנע בין הדחף לאימפולסיביות לבין הצורך בשליטה.

הגג החדש, שנבנה בחלל הגלריה, כמו קורס למרכז המבנה ואנו עוברים תחתיו בדרכנו לקיר ההדפס בתוך חלל המציע חוויה מקיפה ותלת-ממדית של צעדה במבנה בעל פרופורציות שאינן מתאימות לשטח שבו נבנה. הצופים נעים בין היכולת להביט עליו מהצד כסדרה של קווים נקיים, דמויי קונטור, המשתנים ועוברים בין תלת-ממד להשטחה, בין הרס לשלמות.