הורי יצחקי // יד מלאה עדשים, Эйн-Харод, до 27 марта 2027

הורי יצחקייד מלאה עדשיםאוצר: אבי לובין
23.10.26
הרשמה לאירוע הפתיחה 23.10

לאחר חיפושים ממושכים, מצאה הורי יצחקי בלב היער באפיק נחל פלבאך (Fallbach), הסמוך לאינסברוק באוסטריה, עץ אורן גדול ומת, טמון בחלקו בקרקע. היא בחרה בקפידה בגזע שעדיין נושא שורשים וצמרות בשני קצותיו, מתוך כוונה לקחת אותו למסע שסופו בישראל־פלסטין. תחנתו הראשונה הייתה בחלל התצוגה של ה־Kunstpavillon באינסברוק, ומשם נדד דרך המוזיאון היהודי בהוהנמס, אוסטריה, למוזיאון היהודי במינכן וכעת הגיע למשכן לאמנות עין חרוד. מסלול זה מהדהד את מסלולי ההגירה והתנועה בין אירופה לישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20, אך גם הופך אותם על פיהם.המהלך של יצחקי חוזר למדיניות הייעור של קק"ל, שראתה בעצי מחט מין מועדף ליצירת נופי יער שנועדו להעניק לארץ מראה המזכיר את נופי אירופה. בעשורים הראשונים של המדינה נטיעת האורנים הייתה חלק ממאמץ רחב לעיצובו מחדש של הנוף הישראלי. בצד יצירת נוף חדש, תהליכים אלה נקשרו גם במחיקה של נוף מקומי ושל הזיקות התרבותיות וההיסטוריות שנשאו אותו. עצי האורן לא רק החליפו צמחייה בנוף אחר, אלא השתלבו במהלך רחב יותר של שינוי המרחב, ובתוכו גם של דחיקת הנוף המקומי ושל הזיכרון הפלסטיני.את גזע העץ חילצו מאפיק הנחל שמונה נשים לבושות לבן, נשאו אותו דרך היער לחלל התערוכה, שם הלבינה יצחקי את קליפתו. גם כאן הופכת יצחקי את פעולת הייעור על פיה. במקום ייבוא של נוף אירופי אל המזרח התיכון, היא מייבאת שריד אירופי, שמאיר בדיעבד את המקורות התרבותיים והפוליטיים של אותו נוף ישראלי. הבחירה בשמונה נשים לשאת את הגזע מעניקה לפעולת ההעברה ממד גופני, קולקטיבי ונשי. במקום פעולה של נטיעה, השתלטות והשתרשות, מדובר בנשיאה של דבר שכבר איננו חי: לא נוף שמבקש להחליף נוף אחר, אלא שריד שמפנה את המבט אל מה שנמחק.

הלבנת הגזע מוסיפה לפעולה רובד נוסף. היא יכולה להיקרא כמעין היסטוריה של הלבנה, כהפיכת העץ לאובייקט מוזיאלי, כרוח רפאים של נוף שנעקר ממקומו, ואולי גם כרמז לפרקטיקות של סימון עצים בסיד, המוכרות מנופי ישראל. העץ הופך אפוא למעין גוף זיכרון: אובייקט שנושא בתוכו את המתח שבין טבע לתרבות, בין הגירה לעקירה ובין זיכרון למחיקה.עבור יצחקי, המחיקה אינה נוגעת רק לנוף. היא קשורה גם לזהות היהודית־ערבית: יהודים שהגיעו ממדינות ערב נדרשו, במידה רבה, להשאיר מאחור לא רק את הנופים שמהם הגיעו אלא גם את ההיסטוריה שלהם וחלקים מן הזהות התרבותית והלשונית שלהם. במקומם אומצו סמלים, נופים ודימויים המזוהים עם אירופה ועם התרבות הציונית המתהווה. עבור ניצולי שואה ומהגרים אירופים אחרים, היער האירופי עצמו נשא מטען כפול של געגוע וטראומה; כך הפך היער, שהובא לארץ בדמות האורן, גם לאתר של זיכרון שעבר טרנספורמציה בתוך הנוף הישראלי.סביב העץ יצרה יצחקי מיצב רב־ערוצי המשלב וידאו ופיסול, העוסק בנוף, בזיכרון, בהגירה ובזהות, ומתבונן במיקומה כאישה ישראלית וכיהודייה-ערבייה. המיצב נע בין ההיסטוריה הפרטית של משפחתה לבין היסטוריות רחבות יותר של הגירה, ציונות, שואה והמרחב הישראלי־פלסטיני. בתוך המהלך הזה, השבתה של הזהות היהודית־ערבית אינה מוצגת רק כניסיון לשחזר עבר שנמחק, אלא גם כאפשרות לדמיין מחדש את היחסים בין נופים, זיכרונות וזהויות שהופרדו זה מזה. כך הופך העץ המת, שהגיע מאירופה ונישא בידי נשים, לא רק לסמל של עקירה ומחיקה, אלא גם לאמצעי להתבוננות מחודשת במה שהנוף והזהות נושאים איתם גם לאחר שנדמה כי נמחקו.