כסה, Dov Gallery, до 30 октября

כֵּסֶה

אפרת נתן ואיתמר ברנד

המפגש בין אפרת נתן, מאמניות המפתח של האמנות המושגית ואמנות הגוף בישראל, לבין האמן הצעיר איתמר ברנד, התחיל בפעולה. ברנד נכנס לדירתה של נתן ותוקע את ראשו דרך פתח ריבועי בתקרת המטבח שלה, ברצפת הבוידעם, כמו במיצג ההליכה שלה ״פסל ראש״ (שיוצג בתערוכה בשני צילומים קטנים, מ-1973 ומשחזור בשנת 2021). ברנד אינו מתייחס לפעולה של נתן כמקור לציטוט אלא הופך אותה לחומר גלם לפעולה גופנית חדשה בהווה. כשהוא לבוש בגופייה לבנה ובסנדלים תנ״כיים, הוא לא רק מהדהד את הגופייה – חומר גלם אפרת־נתני מובהק – ואת הסנדלים המזרח־תיכוניים הקדומים, בזיקתם לטבע ולאדמה, הוא גם יוצר נתק גופני והבעתי בין הראש, הטמון בבוידעם, לבין הטורסו והרגליים.

ומה קורה כשהראש מנותק לרגע מן הגוף והרגליים, תקוע בבוידעם או בתוך פסל ראש? אולי זו הצעה הנוגעת גם למצבנו היום: להתנתק ולו לרגע ממערכות של אידאולוגיה, מיתולוגיות וטקסים קולקטיביים, ולהתחבר לפעולות גופניות בסיסיות, גם אם הן מתוכננות מראש, ומתוך כך להמציא מיתולוגיה חדשה, כפי שאמנות במיטבה יודעת לעשות.

ומה יחליף את הראש החסר? אחת ההצעות של ברנד בתערוכה היא הכלאה בין ראש אנושי לראש חמור – ״חמורני״. החמור של ברנד מגיע מחמורו של המשיח, דימוי של מעבר מעולם של חומר (חמור), אל עולם של רוח, ומן הנמוך אל הנשגב. המקבילה האמנותית המודרנית לכך, הנוכחת הן בעבודותיה של נתן והן בעבודותיו של ברנד בתערוכה, היא השימוש ברדי־מייד – בחפץ מן המוכן, שצובר משמעויות חדשות כאשר האמן פועל עליו, טוען ומכונן אותו מחדש. גם כאן, עבודותיה ופעולותיה של נתן משמשות לברנד כחומר גלם, שאותו הוא לוקח, מעביר דרך גופו ומעניק לו הקשר ומשמעות חדשים.

לצד עבודות המבוססות על רדי־מייד, אפרת נתן שולפת מן הבוידעם האמנותי שלה רישומים מראשית דרכה, שלא הוצגו בעבר, והיו חלק מתכנון ומחשבה על מיצבים ופעולות גוף. ביניהם ״רישום הכנה״ – להצבה אנכית, נמוכה וגבוהה שתתגלגל למיצב ״עבודה על הגג״, (1979), ו״רישום הכנה״ אחר מ-1973 שהתגלגל בסוף לפעולה המצולמת ״שמיכה ונער (מדבר)״, (1974): ברישום הזה תשעה מצבים סדרתיים של כיסוי וגילוי גופה של האמנית עצמה השוכבת על גבה, ישנה או מתה, מכוסה בחלקי שמיכה דקה.

"כֵּסֶה" הוא שמה של התערוכה שנתן לה תאריך הפתיחה שלה בערב ראש השנה. הוא נגזר מהביטוי "בין כֵּסֶה לעשור" המתייחס לזמן שבין ראש השנה ליום כיפור. ראש השנה הוא החג היחיד שחל, כמו כל ראש חודש עברי, ביום שבו כדור הארץ מטיל את צלו על הירח, מכסה ומסתיר אותו. הכיסוי והגילוי, ההיעלמות והנוכחות, באים לידי ביטוי בתערוכה בפעולות קונקרטיות שהן גם מופעים שונים של זמן.

מרחב התערוכה יוצר המרה של מושגי זמן מופשטים, כמו ספירות, מועדים וטקסים, הנוכחים ביצירותיהם של השניים, והופך אותם לפעולות קונקרטיות ולמופעים חדשים של חומר. פתיחת התערוכה בראש חודש (מן השורש ח.ד.ש), בתחילת תשרי, אשר יביא אתו את אוקטובר, לטוב או לרע, מעניקה לתערוכה ממד זמני מובהק. ממד זה התהווה מתוך דיאלוג פורה בין שתי יצירות, שתי תקופות ושני גופים. דיאלוג הנע בין "אפרת נתן – איתמר לקח" או בין מה שכבר נוצר לבין האפשרות לעשות אותו מחדש.

איה מירון, תל אביב, 2026