שלוש היצירות בתוכנית מציגות קולות שונים ומלאי הבעה במוזיקה הקאמרית: מהפנטזיה החופשית והצבעונית של פרנק ברידג', דרך האנרגיה הדרמטית והחדשנות הצורנית של בטהובן, ועד לעומק הרגשי ולעושר ההרמוני של שומאן.
הפנטזיה לרביעיית פסנתר מאת ברידג' נכתבה בשנת 1910 ושואבת השראה ממסורת אנגלית עתיקה. בנג’מין בריטן, תלמידו המפורסם, תיאר את היצירה כ-"מוזיקה של מוזיקאי מעשי, שגדל נאמן לברהמס אך אהב את הרומנטיקה הצרפתית."
שלישיית הפסנתר בדו מינור מאת בטהובן היא מן הנועזות שבשלוש השלישיות אופוס 1 ומציגה, כבר בשלב מוקדם, את המתח הדרמטי והפיתוח התמטי שיהפכו לסימני ההיכר של סגנונו הבוגר.
רביעיית הפסנתר במי במול מז’ור מאת שומאן נכתבה בשנת 1842 – "שנת המוזיקה הקאמרית" של המלחין – משלבת מבנה קלאסי עם עושר הרמוני ועוצמה רגשית האופייניים לשומאן. הפרק השלישי מפורסם במיוחד בזכות המלודיה הלירית של הצ’לו ונחשב לאחד הפרקים היפים והאהובים ביצירתו.
למרות המרחק בין התקופות והסגנונות, שלושת היצירות חולקות חיפוש אחר איזון בין מסורת לביטוי אישי, בין מסגרת צורנית לחופש מוזיקלי.
פרנק ברידג': פנטסיה לרביעיית פסנתר בפה דיאז מינור, ה' 94 (13 דק')
ל. ו. בטהובן: שלישיית פסנתר בדו מינור, אופ' 1 מס' 3 (26 דק')
ר. שומאן: רביעיית פסנתר במי במול מז’ור, אופ' 47 (29 דק')
נטשה שר – כינור, טלי קרביץ – ויולה, יוני גוטליבוביץ – צ׳לו, רון רגב – פסנתר
צילום: מיכאל פאביה, מירב קדישבסקי, קרלין מא, סטודיו קמליה
