נופים אורבניים, Дом художников в Тель-Авиве, до 28 ноября

בשנים האחרונות הנוף העירוני ניצב בלב יצירתו של גלעד דובשני. הרקע המקצועי שלו כאדריכל וכמרצה לאדריכלות אינו בא לידי ביטוי רק בידע צורני ובשליטה בפרספקטיבה, אלא גם ובעיקר באופן שבו הוא מבין את העיר כאורגניזם חי; כמערכת מורכבת של מבנים, צמחייה, תנועה, אור וזמן. מתוך ההיכרות הזו נולדה שפה ציורית שאינה מנסה לתעד את המציאות, אלא מבקשת לפרש אותה.

ציוריו נעים על הציר שבין פיגורציה להפשטה. לעתים ניתן לזהות בעבודותיו חזיתות של בניינים, אתרי בנייה, רחובות או צמחייה עירונית, אך בהדרגה הדימויים הללו מתפרקים. משיחות מכחול רחבות, שכבות צבע עשירות ומקצבים דינמיים משתלטים על הבד, עד שהנוף חדל להיות תיאור של מקום והופך למרחב רגשי ותודעתי. נדמה כי העיר נבנית ומתפרקת בו בזמן, בדרך דומה לזו שבה פועלים הזיכרון והדמיון האנושיים.

בכך מצטרף דובשני למסורת רחבה של אמנים שהשתמשו בנוף כביטוי למצב נפשי, ולא רק כמראה של המציאות. ניתן למצוא ביצירותיו (למשל, ציור 1) זיקה לניקולא דה-סטאל (Nicolas de Staël), שבעבודותיו מתורגמים העיר והנוף למשטחי צבע טעונים, וכן (ציור 2) לריצ’רד דיבנקורן (Richard Diebenkorn), שבחן את המתח שבין מבנה גיאומטרי למחווה ציורית חופשית. גם אצל גרהרד ריכטר (Gerhard Richter) מתקיים לעתים המעבר מן הדימוי המוכר אל טשטוש מכוון, המערער את היחס בין זיכרון, ראייה ומציאות. דובשני אינו מצטט את האמנים הללו, אך הוא פועל באותו שדה רעיוני, שבו הציור הוא אמצעי לחקור את התפיסה האנושית.

המתח בין המשמעת האדריכלית לבין החירות הציורית הוא אחד ממקורות הכוח של דובשני. המבנה ההנדסי, הסדר והדיוק פוגשים את המחווה האקספרסיבית, את המקריות ואת החומריות של הצבע. כך נוצר מרחב שבו הטבע והעיר, הצמחייה והבטון, הסדר והכאוס מתמזגים כולם למארג חזותי עשיר ורב-שכבות.

ציוריו של דובשני אינם עוסקים רק בעיר, אלא גם באופן שבו אנו נושאים את העיר בתוכנו. הנוף הופך למפת זיכרון, לרישום של חוויות מצטברות ולביטוי של תהליכים פנימיים. אלו ציורים המבקשים ללכוד לא את המקום עצמו, אלא את התחושה שהוא מותיר בנפש: את ההדהוד שבין העולם החיצוני לבין עולמו הפנימי של האדם.

עריכת לשון: ד"ר עמית קמה