פתאום, יש צורה, HaCubia 6, до 26 августа

15.07.2026 – 26.08.2026

ראשיתה של התערוכה בסרטה התיעודי פתאום, יש צורה (2014) של שרון ליבנה על אודות האמן רן הררי (2020-1944) ובגוף עבודה חתום של האמן המקומי המנוח והנשכח.

הררי חי ופעל בשוליים. הוא נדד בין חדרים שכורים בקיבוצים והקדיש את ימיו ליצירה בתנאים קשים וסגפניים. אלפי היצירות שהותיר אחריו – גלילי נייר תעשייתי הנושאים מחוות צבע חטופות וארכיון מעטפות ובהן סדרות של עבודות על דפי זירוקס – מנסחות שפה ייחודית: ציור רזה, ארעי ועיקש, שפועל מתוך מחסור אך מסרב להצטמצם אליו. בעבודותיו נופי שבילים ושדות, פינות קיבוץ וצללי דמויות חולפות מתפוגגים לכדי כתם וצורה. הוא עבד בקטן אך חלם בגדול, כשהציור נדמה למסך קולנוע.

בעקבות המפגש עם דמותו כפי שהצטיירה בסרט של ליבנה, יצא אוצר התערוכה דן אורימיאן למסע של בירור אמנותי וחיפוש הקשרים בעבודות של אמניות ואמנים עכשוויים. שלושה מהמציגים – גליה אורי, משה מירסקי ויובל שאול – הכירו את הררי בחייו, זיהו מבעד לציניות המושחזת ולבוז שרחש, בעיקר לאנשים ולממסד, רגישות גדולה וצורך בקרבה, סייעו לו, והפכו לחבריו. לצידם מציגות שתי אמניות מדור צעיר יותר – יעל הוניג ושירה קמרד – שלא הכירו את הררי, אך בין עבודותיהן לעבודתו נמתחים חוטים דקים.

התערוכה מתמקדת במצבו של האמן, כל אמן, כמי שפועל בתווך – שואף להכרה, להשתייכות ולמסגרת אך מונע מדחף לערער, לחרוג ולהתרחק. זהו מרחב מתוח שבו היצירה מתהווה בין אחיזה לקריסה, וזולגת מן הקונקרטי אל הלא־מוגדר. מכאן מתרחבת התערוכה לכדי בחינה של פעולת היצירה עצמה, ונפרשת כמערכת של תגובות, הסטות והדהודים.