הדמות האנושית עומדת במרכז יצירתו של עופר פאר לאורך שנים. בתערוכה זו הוא מציג מקבץ רישומים וציורים בפורמטים קטנים, שבהם הופך הדיוקן למרחב של התבוננות פנימית יותר מאשר לתיאור של אדם מסוים. הדמויות נטולות זהות מוגדרת, ובכל זאת הן מעוררות תחושת היכרות. הן נעות בין האישי לאוניברסלי, בין זיכרון לנוכחות, בין חשיפה להסתרה.
הרישום הוא שפתו הטבעית של פאר. הקו החופשי, הַרָגיש והאקספרסיבי אינו מתאר את המציאות, אלא מנסח חוויה. לעיתים הוא נבנה ממשיכות מהירות וספונטניות, ולעיתים הוא מתכנס לכדי קו בודד, מדויק ושקט. די ברמז קל כדי להעניק לדמות חיים, מבט ואישיות. מסורת הדיוקן באמנות ידעה רגעים שבהם חדלה לעסוק בדמיון החיצוני ופנתה אל גילוי עולמו הפנימי של האדם. מרֶמברַנדט, דרך אֶגוֹן שילֶה ועד אלברטו גָ'קוֹמֶטי, שימש הרישום אמצעי לחשיפת פגיעוּת, זמן וזיכרון. גם ביצירתו של פאר הדיוקן אינו מבקש לייצג אדם מסוים, אלא לגעת במצב אנושי.
הצבת העבודות ברצף צפוף יוצרת מהלך חזותי מתמשך. הדמויות מצטברות למעין מקהלה של מבטים: כל אחת שונה מחברתה, אך כולן שותפות לאותו מרחב רגשי. הצופה נע ביניהן ומגלה כי פעולת ההתבוננות היא דו־כיוונית: הוא מתבונן בדמויות, ובה בעת הן משיבות לו מבט. במובן זה, מבטים אינה רק תערוכה של דיוקנאות. היא עוסקת במפגש האנושי, בכוחו של קו בודד לשאת זיכרון ורגש ובאפשרות לזקק את המורכבות האנושית למינימום של אמצעים עד שהמבט עצמו הופך לבסוף לדימוי.
